<h1>תוספות חכמי אנגליה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
נזק, פי' רש"י שור או אדם שהזיקו, פי' אדם.
<h2>דף ב:</h2>
אטו גזילות וחבלות לאו דיני ממונות, וקש' למה שינה התלמוד לשונ' דלא קאמר הינו דיני ממונות היינו גזילות וחבלות, ונר' להר"ר משה מלונדרש, דלא שייך להקשות הכי אלא בתרי מילי דמחד ידעינן אידך, כגון נזק הינו שור דאזיק אדם וחבלות הינו אדם דמזי' אדם, ולהכי פריך מה לי שור דאזיק אדם מה לי אדם דמזיק (שור) [אדם] ליתני חד וה"ה אידך, אבל הכא ס"ד דמקש' דגזילות וחבלות בכלל דיני ממונות הן, ולמה חזר ושנאן פעם אחרת, לא שייך לומר דהיינו דיני ממונות. הודאות והלואות, פרש"י מביא ראייה מהודאה אחר הודאה מצטרפין, וזהו ראייה למה שפיר' דהודאה הוי כעדים, ואית דמפרשי (שראה) שמודה מקצת, (ולי) [ולא] נרא' דמכדי על טענה הלואה באים וא"כ הוה ליה למימ' הלואה ולא הודאה, וא"ת דקרי הודאה משום דמודה מקצת, וא"כ אמאי אמ' הלואה, הוה ליה לומ' כפירה. מה לי חבל בגופו כו', לא חש לומ'[ר] איפכא, אע"ג דדינא הכי.
עירוב פרשיות כתו' כאן, וק' מה טעם הוא זה דמשום עירוב פרשיות כתוב כאן עברינן קרא מפקדון ושדינן להו אמלוה, עיקור מיבעי ליה, וא"כ מנא תיתי דלא תימעט כופר הכל מפיקדון. וי"ל דה"פ לעולם אימ' לך בכופר הכל חייב בפיקדון, ודקאמרת אמאי נקט מודה מקצת דמשמ' כופר הכל פטור, להכי נקטי'[ה] דעירוב פרשיות כו', כלומ' תפס לו הפסו' דין המערב פרשיות, כלומ' דין השוה במלוה ופיקדון וזהו מודה מקצת, דאי נקט כופר הכל לא היה שוה במלוה ששם היה פטור, ולהכי נקט מודה מקצת, ולא למעוטי כופר הכל, וכי כתי' כי הוא זה... דמעטינן מכופר הכל, במלוה כתי' אבל בפיקדון לא מעטינן ליה, הריב"א. והק'[שה] הלוי, אי עירוב פרשיות, א"כ פסולי הדיוטות, אפילו ליכא אלא חד בענן מומחין, דנהי דאכשר קרא חד, מ"מ אלקים כת' דמשמ' מומחין, וא"כ מאי קאמ' [ג' ע"א] גזיר' משום יושבי קרנות, הא לא מתכשר אלא מומחין, על כן נראה כפי' הקונט', מדכת' [ויקרא י"ט] בצדק תשפוט עמיתיך, לאכשורי חד, ש"מ דלא אמרינן עירוב פרשיות, דאי לא, קשו קראי אהדדי, ואפילו לגזילות וחבלות... כחד מדאורייתא, לויה.
מאי קסבר אי קסבר עירוב כתו' כאן, פרש"י דאיכ' למ"ד בהגוזל [ב"ק ק"ז ע"א] דהפרשיות הכתובות במשפטים מעורבבות הן שיש מקר' כתי' בפר' זו שאינו יכול לעמוד אלא בפ' אחרת כגון [שמות כ"ב] אשר [יאמר כי] הוא זה, אינו מהדר אשומר חנם כי אם אכסף תלוה עמי, (וק"ל כיון דמקרא דכי הוא זה אינו מהדר אשומר חנם כי אם אכסף תלוה), וק"ל כיון דמקרא [זה] נפקא לן מומחין (אלא) מדכת' א'הים, וכיון דאמ' דכי הוא זה [אינו] מהדר אשומר חנם, מומחי' מהיכי תיתי לן, ונ"ל דלהכי אמרינן עירו' פרשיות ולא אמרינ' עיקור פרשיות לומ' לך דא'הים מהדר לכאן ולכאן, אבל מודה במקצת לא אהדר כי אם אכסף תלוה מטעם שפיר' רש"י.
<h2>דף ג.</h2>
אלא מעתה טעו לא ישלמו, לקמ' פר' אחד דיני [ל"ב ע"א] פרש"י איפכא, ומשני כ"ש שאתה נועל דלת לפני לווין, וק' מאי תירץ והלא לא היה הקשי' מנעי' דלת, וי"ל דהכי פיר'[ושו] אלא מעתה טעו לא ישלמו, דאי אתם מחייבים אותו לשלם איכא נעילת דלת, ומשני כ"ש שאתה נועל דלת בפני לווין, ומוטב שאתה נועל דלת לפני הדיינין ולא תנעול דלת בפני הלווין.
אי הכי תרתי קתני, אי אמרת בשלמ' אין עירוב פרשיות כת' כאן, א"כ בהודא' והלואות בחד כשר, היינו דלא מצי ר' אבהו לתרץ תרתי קתני, ולומ' דיני ממונות דהיינו הודאות והלו' בג' הדיוטות, גזילות וחבלות בג' מומחין, דהא אפיל' חד נמי כשר בהודאות כיון דאין עירוב, אבל השת' דעירוב כתוב ובדין הוא דאפילו ג' מומחין בענן אי לאו משום נעילת דלת, אבל מ"מ לכל הפחות ג' הדיוט' בענן, א"כ ליתני תרי בבי, דיני ממונות דהיינו הודאות והלואות בג' הדיוטות גזילות וחבלות בג' מומחין, וק' לר' אבהו דאמ' חדא (ד)קתני. אטו כולהו מי לית בהו כו', פי' כל הג' מי לית בהו יושבי קרנות. אלא מעתה טעו ולא ישלמו, פי' אלא מעתה, מדאורית' נחית, דחד כשר, ולעי'[ל] פריך אלא מעתה, מדרבנן. כ"ש דנפיש, והא דלא משני כדלעיל, משום דהכא מענייניה והת' מענייניה. (רבה) [רבא] לית ליה דשמואל, פי' רבא דאמ' דמדאורייתא בענן ג' דאמ' ערוב פרשיות כתי' כאן לית ליה דשמואל, ובשביל האי פירוש אין להקשו' אמאי לא קאמ' עירוב פרשיות איכ' בינייהו.
<h2>דף ג:</h2>
שלשה מנא לן, ע"ד דמוכח להו מדכת' ג' פעמים א'הים, ומומחין מדכתי' א'הים דמשמ' לשון שררה ורבנות, והקש' הקד'[וש] מדרוייש אמאי לא אמרינן דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ונרבה מג' א'הים (ג') [ב'] הדיוטות, ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד, וי"ל דאין כאן ריבוי אחר ריבוי דכולהו איצטריך, חד לאשמעי' דבענן מומחין הא דאין דורשין תחילות, וחד כדאמ' אינשי מאן דאית ליה דינא איזיל לביה דיינא, וא"כ לית כאן רבוי אחר רבוי דלא אייתר אלא חד למניינא, ואם תיק'[שה] לר' יאשיה דלית ליה מאן דאי' ליה דינא, א"כ אייתר להו תרי א'הים ונידרוש אין מיע'[וט] אחר מיעוט, וי"ל כיון דלר' יאשיה נמי איצט' חד לאשמועינן דבענן מומחין הן לא נרבה הדיוטות, הק'[דוש] מדרוייש. מה ת"ל לנטות עשה לך ב"ד נוטה, ולכך מוכח מלנטות ולא מלהטות, לפי דלנטות קאי לב"ד ולא להטות.
סבר לה כר' יהוד' דאמ' שבעים, וקשי' לר' יהודה נמי ליפרוך וכי לית ליה ב"ד נוט', וי"ל הכי פיר' ור' יאשיה לית ליה ב"ד [נוטה] והא ליכא (תנן) [תנא] דפליג. אבל ק' לה"ר שמשו' מקוצי הא אפילו כרבנן מצי סבור, דהא דבעי ע"א היינו משום דכת' [במדבר י"א] אתך שהיה משה עמהם [לקמן י"ז ע"א], הא לאו הכי ה"א דסגי בעי' אלמא לית ליה ב"ד נוטה, ונ' לי דלרבנן היינו דווקא בסנהדרי גדולה שאין להוסי' עליהם יותר כדאמ' לקמן [מ' ע"א] כי אמ' חד איני יודע מוסיפין עד ע'['א] אבל בסנהדרי קטנ' שיכול להוסיף עליהם עד ע'['א] אית ליה ב"ד נוטה. וה"פ דריש (לקיש) [לקרא] דלנטות כדדריש ר' יהודה דאמ' שבעים, עוד נרא' לי דה"פ סבר לה כר' יהודה דאמ' ע' ומוקי קרא דאתך בדומי[ן] לך, ולא יליף סנהדרי גדולה מן סנהדרי קטנה כדאמ' לקמן, כ"ש דלא ילפינן דיני ממונות מדיני נפשות להצריך ב"ד נוטה, לויי"ה. ת"ר דיני ממונות בג' ר' אומ' בה', וק' דר' סתם מתניתי' דלא כוותיה. לעיל מוקים לה בדיני נפשות, וקש' והא אמרינן דסבר כר' יהודה. ור' יהודה אפיל' בדיני נפשות משבעים לית ליה, וי"ל מוקים ליה בדיני נפשות דכ"ג. אלא מעתה תהא סנהדרי גדולה צריכא ק[מ]"א, פי' אלא מעתה דבענן מניין סנדרין בגמ'[ר] דין תהא סנהדרי כו'.
סבר ליה כר' יהודה דאמ' שבעים, הקש' רבינו שמשון מקוצי מאי דוחקיה לאוקומיה כר' יהודה אפי' כרבנ' מצי סבר, דהא דאמ' רבנן שבעים ואח'[ד] היינו משום דכת' [במדבר י"א] אתך הא לאו הכי לא בענן כי אם ע' א"כ לית להו ב"ד נוטה, ונ"ל דלעולם אומ' לך דר'[בנן] אית להו ב"ד נוטה בשאר בי דיני, והא דלא בעי בסנהדרין גדולה משום דכת' שבעים להכי אצטריך אתך, אבל לר' יהודה דסביר' ליה ע' אעג"ב דכתי' אתך סד"א דבי שאר בי דיני נמי לית [ליה] ב"ד נוטה, ולהכי פריך אימ' דמשמע ליה לר' יהודה בסנהדרי גדולה דכת' קראי בשאר בי דיני מי שמעת ליה וכי תימא, ה"פ מדלא דריש אתך ואת בהדייהו והתניא וכו'.
ומה דיני נפשות דחמירי זיל בתר רובא דיני ממונות לא כל שכן, ק"ל לימ' דיו לבא מן הדין להיות כנידון מה דיני נפשות בענן הטיה לחובה על פי שנים אף דיני ממונ' בענן פי שנים לחובה, ונ"ל (דבריו) [דבהא לא] בענן פי שנים לחובה כי אם משום דכת' [שמות כ"ג] לא תהיה אחרי רבים לרעות, אבל בדיני ממונות דליכא הרעה שהרי טוב לו כשיוציאו מתחת ידו.
<h2>דף ד.</h2>
יש אֵם למקרא יש אֵם למסורת, פי' אמו של דבר זהו המקרא ואמו של דבר זהו המסורת, מפי' הרב ר' יוסי. מה כשטיהר בזכר בנקבה כו', וקש' ואימ' מה כשטיהר בזכר הטהרה עודפת מהטומאה כן נימ' בנקיבה דהטהרה עודפ' מטומאה, וצ"ע. ודם זבחיך ישפך. וק' אמאי לא מוכח מדלא כתי' קירות, וי"ל דסד"א מדכת' תרי פעמים סביב הוי כמו קירו'. ואימ' כולהו למצוה, לבי' הלל פריך דאמ' ש[ל]ש למצוה, [אבל לבית שמאי דאמ' הרי כאן שש] ואין במזבח אלא ד' קרנות לכך אין לפרוך ואימא כולהו למצוה. דלחד לגופיה, להכי לא אמרינן גבי קרנות דלחד לגופיה, משום דלא (ד)כת' כלהו בחד פרשה. אתא הילכת' לגרועיה, וטעמא, משום דמוכחינן מקרא ג' דפנות, ומחיצות הלכה למשה מסיני, וריבוי הוא ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט.
<h2>דף ד:</h2>
יכול בחלב, והג' פעמ' לא תבשל הוי לאפושי לאו. אמרת יש אם למקרא, וק' מנא לך דהמקרא הוי לשון חלב וי"ל דאי אמרת חֵלֶב א"כ הוי אסור בהנאה מדכת' ג' פעמים לא תבשל, והא ליכ' למי'[מר] דהוי אסור בהנאה דהא כת' (ויקרא ז') [וחלב] נבילה [וחלב] (ו)טריפה יעשה לכל מלאכ'. ובית הלל דתניא, פי' הא דקאמ' בית הלל בחטאת שנתן מתנ' אחת כיפר, לאו משום דלא סבירא ליה יש אם למקרא אלא כדתניא, רי"ט.
מפני הדין, פרש"י ל"ג שיכול, דכיון דקאמ' מפני הדין, ומפני הדין הוי כמו שיכול, ודקאמ' היאך גרסי' מפני הדין והלא דין הוא, והא והלא הוא סותר שיכול, וי"ל אעפ"כ גרסינן אותו כי הספר מיישב שניהם, דקאמ' או כלך לדרך זו. פרש"י נאמרו דמים למטה בפר' ויקרא גבי אשמות, וצ"ל דכולהו פרשה דאשמות קרוי פרשה חדא ובתחילת פר' צו כת' [שם] ואת דמו יזרוק וגומ', מ"ה. עוד פרש"י פי' ראשון דפי'[רושו] בחטאת העוף ופיר'[וש] שנתנו במתנה אחת כפר פרש"י דהא לא כתי' קירות, וקש' והא כת' קרנות, דהוי תרי, צ"ע מ"ה, ועוד פרש"י ואל יוכיח זה שאינו חטאת וד' קרנות פרש"י דלא כתי' קרנות אלא סביב, וק' והלא (לא) נאמ' [רק] סביב (אלא) [גם] בעולה ושלמים, מ"ה. פרש"י ולישנא דחטאת העוף לא סלקא ליה, וטעם, דמאי האי דקאמ' שנתנן במתנה אחת כפר דמשמ' דיעבד, אפילו לכתחיל' נמי במתנה אחת כפר מדלא כתי' קירות, ועוד שמעתי ע"א דלפי דהעברי של תלמוד לא סלקא לי דואל יוכיח זה שאינו חטא' וד' קרנות, דלכל הלשונו' של רש"י [אתה יכול לומר] שאינן חטאת וד' קרנות, אך ללישנא דחטאת [העוף] לא תוכל לומ' שאינן חטאת, והלא משמע דבע'[ינן] תרויהו שאינן חטאת וד' קרנות, וא"כ הוה ליה לומ' דנין בהמה וד' קרנות כו' ואל [יוכיח] זה שאינו בהמה, לוי"ה.
מה דמים האמור בפנים שאם חיסר אחת מהן לא עשה ולא כלום, פרש"י (באיזהו מקומן) [בהקומץ רבה, מנחות כ"ז ע"א] נפקא לן מקראי [ויקרא ד'] ועשה כאשר עשה מה ת"ל לכפול בהזאות וללמד שאם חסר אחת לא עשה ולא כלום, משמע דכולי קרא ועשה כאשר עשה מיותר, ועל זה ק"ל דטובא איצטריך כדמפר' התם להקטרת אמורים ולהסרת החלבים מעל הכליות וליותרת הכבד דלא כת' בפר העלם דבר, ונ"ל דמצי למיכתב כאשר עשה לפר החטאת יעשה לו, מה ת"ל ועשה שבא הכת' לעכב. ואל יוכח זה שאין (מטמא) [חטאת] וד' קרנות, כלומ' אע"פ ששמו חטאת לא נאמר' בו ד' קרנות וכולו שמעת' וחטאת העוף לא סלקא לי, ופי' הרי"ט משום הכי לא סלקא לרש"י חטאת העוף, דאמ' לעיל שנתנן במתנה אחת משמע דווקא דיעבד אבל לכתחיל' צריך שנים ואת"ל דאיירי בחטאת העוף לכתחילה נמי אינו צריך כי אם מתנה אחת, ול"נ דאם תימצ' לומ' דמחטאת העוף אתיא הוה ליה למימ' ואל יוכיח זה שאינה טעונה ד' קרנות. ר' עקיבא אומ' אינו צריך טט בכתפי שתים, ק"ל דמשמ' דאי הוה צריך היה דורש כר' ישמעאל והיכי מצי למידרש כר' ישמ' הא ר' ישמעאל סבירא ליה יש אם למסורת ור' עקיב' סבירא ליה יש אם למקרא, ונר' דלדבריו דלר' ישמעאל קאמ' [וליה] לא סבירא ליה.
ורבנן סברי סככה בעי קרא, פי' א"כ בסוכות חד אתי כוליה לגופיה, ובסוכות שיני חלקהו לחצאין חד לסכך וחד לדופן, ובסוכות שלישי הוי ב' דפנות. טט בכתפי שתים, וק' א"כ ליבעי י"ב בתים, ע"כ.
<h2>דף ה.</h2>
דיניה דינא ש"מ, פי' וע"כ לא שקיל רשות' דאי שקיל רשותא לא מצי לומ' אי קבלו עלייהו.
<h2>דף ה:</h2>
כנגד מחנה ישר', וק' והא מחנה ישר' היה ג' פרסאות ומשה היה במחנה לויה וא"כ היה באמצע הג' פרסאות ומאי האי דקאמ' ג' פרסאות, י"ל דמיירי לאחר מעשה העגל כת' [שמות ל"ג] ומשה יקח האהל ונטה לו מחוץ למחנה, וע"כ היה חוץ מג' פרסאות. ייפה כח פשרה מכח דין, וק' מה ייפוי כח הוא זה כיון (דאימי) [דאיירי] דקבלו עלייהו, עכ"ל.
אלא א"כ רחוק ממנו ג' פרסאות נגד מחנה ישר', פרש"י דכל מאן דבעי מילתא אזיל לגבי משה דכת' [שמות ל"ג] והיה כל מבקש וגומ', ק"ל משה היכא יתיב במחנה לויה, כדאמ' לקמן בפר' נגמר הדין [מ"ב ע"ב], ומחנה לויה היה באמצע מחנה ישר' כדמוכח מקראי בפ' במדבר גבי מסע דגלים, נ"ל דהאי קרא והיה כל מבקש היה קודם הקמת המשכן שהיו ישר' נזופ' ממעשה העגל כדכת' [שם] ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, ואפיקנ' מכאן מנודה לרב מנודה לתלמיד, ועדיין לא הוקם המשכן. אחד אומ' איני יודע יוסיפו הדיינין, פי' רש"י דהוה ליה כמאן דלא הוה התם ואישתכח דתרי הוא דהוו ואנן בענן תלתא מקראי דאי נמי גמר דינא בתרי דהוו רוב שפיר דמי, אפילו הכי כי (אם) [אמר] איני יודע יוסיפו הדייני', דהתם בדין הוא דגמר בית דינא בתרי שהרי שמעו דברי השלישי ולא ישרה בעינייהו דבריו אבל כשאמ' השלישי איני יודע צריך להוסיף דילמא אי אמ' טעמ' הוו הדרו בהו.
<h2>דף ו:</h2>
וכל המברך יהודה הרי זה בוצע, וק' והא כתי' [בראשית מ"ט] מטרף בני עלית, ע"כ. דן [את] הדין אתאן לת"ק, פרש"י דת"ק דר' יהושע דהוא ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי דאמ' אסור לבצוע אע"פ שלא נגמר דינו. היכי דמי גמר דין פלוני אתה זכאי ואתה חייב, לאו דוק' קאמ' פלוני אתה זכאי דא"כ פשיט' דאסור לבצוע, אלא משדיקדקו ויודעים מי זכאי אסור לבצוע.
דן את הדין אתאן לת"ק, פרש"י דאמ' אסור לבצוע, ק"ל מאי דוחקי' דרש"י לפר' הכי לומ' ת"ק דאמ' משנגמר הדין בדן את הדין וחייב את החייב וכו', הוה ליה לאוקמיה בפשרה קודם גמר דין, (לדין) דהא דאמ' אסור היינו משבאו לדין אבל קודם שבאו מצוה לבצוע כמנהגו של אהרן [ש]שבחו הכתו', ונ"ל דמסתמא כיון שבאו הבעלי דינין לפני דוד היה דעתן לדין ולא לבצוע, דאת"ל שהיה לדעת לבצוע למה באו לפני דוד הלא יוכלו לבצוע לפני אחרים.
<h2>דף ז.</h2>
כהן ונביא, וק' והלא לא היה אהרן כהן עד לאחר מעשה העגל, י"ל דמשום שהיה בכור והעבודה נתנו לבכורות קרו ליה כהן. שדן דין אמת לאמיתו, וק' ולימ' שדן דין לאמיתו, י"ל נקט אמת לאפוקי דין שקר, אמיתו להוציא דין מרומה, פי' כשהדייני' יודעים שתביעתם שקר אל יהיו נדונים אות' לפי תביעתם.
<h2>דף ח.</h2>
מי כת' ואשמיעכם, וק' והלא לא קאמ' דנענש על מה (דלא) [ד]קאמ' ואשמיעכם אלא על מה דקאמ' (ו)תקריבון אלי, י"ל מהא דקאמ' (ו)תקריבון איכא לומ' דלא חטא דה"ק (ו)תקריבון אלי ואשאל הדין. ה(ו)חזק רודפו ע"כ.
דיני קנסות בכמה, פשיטא המתניתי' הוה ידע, אלא מיבעיא כי היכי דלמאן דאמ' דאית ליה עירוב פרשיות הוי יחיד מומחה כשר בדיני ממונות מתקנת חכמים, כפי' הענין (הפירו') דלעיל, ה"ה נמי בדיני קנסות, לוייה. והא דאמ' שנים שדנו דיניהם דין היינו כשדנו דיניהם אמת אבל אם טעו לאו דיניהם דין אי לא קבלו עלייהו, לויה. ר' מאיר סבר אין חוששין ללעז, פי' אין חוששין ללעז שמא יבאו עדים שזינתה, וק' דבריש כתובות [ב' ע"א] פ"ה שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לב"ד ופי' הקונטרי' שמא יתברר הדבר ויביא עדים שזינתה, והתם [י"א ע"א] סיפא דמשנה גבי מוכת עץ אתיא כר' מאיר, וי"ל דודאי אין לחוש ללעז שתתחייב מיתת ב"ד שהתרו בה וקבלה עליה התראה אבל לעז של זנות בלא התראת מיתה איכא למיחש, לויי"ה.
המוציא שם רע בכ"ג מפני שיש בו דיני נפשות, ה"פ מפני שיש מוציא שם רע שיש בו דיני נפשו' כגון היכא שהביא עדים, דהכי פריש שפיר בגמ' וכי יש בו דיני נפשות מאי הוה השתא מיה' לא הוי, פי' אע"פ שיש מוציא שם רע שיש בו דיני נפשות הואיל ובמוציא ש"ר זה אין בו דיני נפשות שהרי אין לו עדים אמאי צריך כ"ג, ומשני א' (שלא) [עולא] בחוששין ללעז קמיפלגי, פי' א"כ במוציא ש"ר יכול לבא לדיני נפשות.
<h2>דף ח:</h2>
ק"ל לפרת"ם מאי תבעו נפשות איכא הלא אין (לבעל) לתבוע [לבעל] נפשות אלא ק' סלעים, ושמעתי דגרסינן תבען בנון, ומהדר לפרשי לדיינים, ומה שהקש' רש"י מבא לגבות ממון מבעל דמשמע דעד השתא לא ס"ד דתבעו (הבעל) [לבעל] קשה ליישבו, לויי"ה. הב"ע שהביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום, פי' רש"י תו ליכא למחש ללעז דאהני סמך, וא"ת דילך להביא עדים אחר'[ים] להפסידה כתובתה, דכיון דאסהדי כו'. בא לגבות ממון מבעל בג', פי' רש"י פ"א כל תביעת ממון דהאי שמעתין הוי שהאב תובע ול"נ משום דלא מיחייב הבעל ק' סלעים אלא כשהביא העדים והוזמו דכל זמן שלא הביא העדים נאמן להפסי' כתובתה ואי כשהוזמו מיירי מתניתין תו ליכא למיחש ללעז, דאהני סמך, וא"כ היכי יכול אוקי מתניתין בחוששי' ללעז, ועוד מאי האי דקאמ' דונו לי מיהא, הוה ליה לומר דונו לי השתא, פי' השתא, שדעתך לחזר אחר עידים שקרנים דונו לי דיני ממונ'[ות]. אביי אמ' כגון שהתרו (בו) [בה] סתם, פי' הקונ' דר' מאיר סבר תו ליכא הכ' דיני נפשות ובהני ג' סגי למיד' דינ' ממונות דבתולה, ועוד פי' אי נמי אם יוזמו ישלם מאה כסף, והכי ר"ל וא"ת למה לו אפיל' ג' הא ליכא אפיל' דיני ממונות דהא אם יוזמו עידי הבעל א"כ לא יפסיד כתובתה, (ותו) [ותי'] האי נמי אם יוזמ' יש דיני ממונות מההיא כסף שהבעל יתחייב (לע"ז) [לאב]. והב"ע כגון שהתרו (נו) [בה] סתם, ופרש"י וכגון שהבעל מייתי סהדי והעידו לפני ג', לכך פי' כן דהשתא ליכא למחש לכבודן של ראשונים.
<h2>דף ט.</h2>
ק"ל כיון דרבנן סברי דמכות בכ"ג [מאי] (מ)האי דאמ' לעיל תבעו ממון בשלשה והלא יש בו מלקיות של מוציא שם רע, (וא"כ) [וא"ת] לא התרו בו למלקו', והלא בפני הדיינים הוציא שם ומסתמ' הם התרו, וי"ל כגון שאמ' העמדתיך בדין ונתחייב' לי ק' סלעים ולקית המלקות והממון אתה [חייב] לי, לויי"ה.
לא בא השלי'[שי] אלא להחמיר עליו, ה"פ להחמיר, כלומ' שאם יזומו השנים אפילו לא יהא ניזום השלישי יהיה השלישי נהרג הואיל ואיטפל עמה.
<h2>דף ט:</h2>
עידי הבעל נהרגין ואין משלמין, וק' לי תיפוק לי שאילו לא באו היה נאמן להפסיד כתובה, ונ"ל דמיירי שמה שמוציא שם רע זהו על ידי העדים, ופי' ה'[קונטרס] ואין (לחיוביה) [לחייבם] לשלם הק' מנה שבאו להפ'[סיד] לאב, שבלא עדים אינו נותן קנס, לפי שכשאינה בסקילה אם אמת הדבר לא מחייבינן קנס כשנמצא שקרן, ולפ'[ירושו] קש' תיפוק לי שעל ידיהם הוא מוציא שם רע, וא"ת שבלא הם הוא מוציא שם רע א"כ יש לדקדק כאשר הקשיתי מן הכתו'[בה], צ"ע, לויי"ה. עידי האב נהרגין ומשלמין ממון, פי' הק'[ונטרס] קנס, וצ"ע אמאי לא אמ' נמי שישלמו הכתוב'[ה] שרצו להפסיד הבעל ושמא הוא פטור מן הכל על ידי קנס אי כתובה דרבנן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק ליה כדכת' [דברים כ"ב] לא יוכל לשלחה כל ימיו, צ"ע, לויי"ה.
<h2>דף י.</h2>
אצל אשתו לא אמרינן, צ"ע לשתוק מיהא דלעיל וליתני הא, ושמ'[א] ה"א איפכא, למבי"ן, מלוייה. פלוני רבע שורי, פרש"י דמיתת השור קנס תדע דאלו אמר (ב)אחד הרגתי הנפש דלא קטלינן ליה הואיל שבא להרע לעצמו אף אני אומ' הכא דאמ' פלוני רבע פלוני שורי שבא להרע לעצמו דאין נהרגין דכמיתת הבעלים כך מיתת השור וקש' אמאי לא מייתי רש"י תדע דאמרינן פלוני רבעני (לאונסי) [לרצוני] הוא בא להרע לעצמו וכן להרע לאחרים לפלוני לרבעו, אבל בהני שתיהם לא בא להרע לשום אדם אלא לעצמו. אצל ממונו לא אמרינן הק' רש"י דאמ'[רינן] [תמורה כ"ח ע"א] מן הבהמה להוציא הרובע על פי עד אחד או על פי הבעלים, אלמא דאינו נאמן על שורו, וא"ת מאי קושיא התם ליכא אלא הוא והכא איכא חד בהדי', אעפ"י (שכ)שכיוצא בזה תיר' הקונ', זהו לפיר'[ושו] שהזכיר הרובע ומטעם דלא פלגינן דיבורא איצטריך לתרוצי דליכ' אלא חדא, ונ' לי שרצה לדקדק מדקאמ' על פי אחד או על פי הבעלים משמ' שיש חילוק בין עד אחד לבעלים, ואי הוו הבעלים נאמנים עם אחד א"כ הינו עד אחד, דמה לי הוא מה לי אחר, אלא ש"מ דאפילו יש אחר עמו אינו נאמן, וק' להביא וכן רוצה הקונ' להקשות, וצרי' לפר' לפי שלא הזכיר הרובע, שאם לא תפרש כאן, יש תימ' מניין לפי' זה שלא יהא נאמן עם אחד כשהוא מעיד על הרובע. לויי"ה.
בתר דבעיא הדר פשט' שורו כממונו, הק' רש"י וכי אמ' ב[ת]מור' [כ"ח ע"א] נוגח או רובע או נרבע על פי הבעלים אסור לגבוה מותר להדיוט ואינו נסקל ה"מ היכא דלא העידו הבעלים על הרובע מי הוא או העידו ולא היה עד שיני עמהם, ק"ל מאי דוחקיה דרש"י לאוקומיה ההוא דתמורה, מצי לאוקומיה דהעיד על הרובע וגם היה אחר עמו וכגון ששוחטו קודם שנגמ' דינו ולהכי מותר להדיוט, ונ"ל דמשום הכי לא אוקומיה הכי דבעיין דומיא דפסול לגבוה מותר להדיוט דוקא בהאי שור פסול לגבוה משום רובע ומשום [נרבע], ואי שחטו הבעל בלאו הכי פסול לגבוה משו' שוחט חוץ, דבחוץ אמרינן, שהיה דין זה שוה בכל ארץ ישר'.
והרשיעו הרשע, פרש"י ואם אינו עניין לעדות ממון כלומ' לא איפשר לאוקמינן היכא דיכול לחיוביה ממון, כגון החובל בחבירו, דאמ'[רינן] [כתובות ל"ב ע"ב] בפירוש ריבתה תורה עדים זוממים לתשלו', לל"ה דאמ'[רינן] אין לוקה ומשלם אלא ממונ' משלם מילקא לא לקי. אמדוהו לקבל עשרים, אלא ודאי אם יקבל כ"א ימות. אין מכין אותו אלא מכות הראויות להשתלש, שלשה חלקים, שתי ידות מאחוריו ואחת מלפניו מקרא נפקינן לקמן דכת' [דברים כ"ה] [והכהו לפניו] כדי רשעתו, מכלל דאחוריו שתי רשעיות.
<h2>דף י:</h2>
חישוב לא קתני, דברי' הוא דליתני חשוב דבחושבנא תליא מילת', והק' רש"י למה לי החישוב והא צריך לעבר משו' ירקי' ומתי' וא"כ למה לי מחשוב והא נמתין עד תשרי ואם נמצא דיארע ר"ה ביום א' או ביום ו' נדחייה יום אחד מפני ירקיא שנלקטי' בערב י"ט ואם ימתין עד מוצאי שב' יסרחו או המתים שמתו מערב יום טוב ואם נמתין עד מוצאי שבת יסריחו, ותיר' אפיל' הכי צריך לחש'[ב], כי אמרינן [ערכין ח' ע"ב] שאין עושין יותר מח' חדשי' מעוברים כלם מל' יום אבל ט' לא עבדינן כלם מל' יום דא"כ הוה סיהרא, פי' זה הלבנה, כו', כי עבדינן כל חדש'[ים] מהשנה אחד חסר ואחד מלא, א"כ מיתחזי הלבנה ג' יומי ויתמהו העולם, י"ל לא יתמהו כי החדשים שלנו חדא ימלא חסרון מהשנה. אלא אמ' רבא קידוש ביום עיבור, וקש' והא לעולם עיבור קתני, וא"כ תיקשי לא ליקדשיה וממילא ליעבר, י"ל ה"פ קידש ביום עיבור פי' וג' דקתני לא קאי אעיבור אלא אקידוש, והא דקתני עבור ולא קדוש לומ' דכי מקדשי החדש ביום עבור יהיה בג', אבל לאחר עיבור ליכא קדוש, והכי צ"ל על רב נחמ' בר יצחק. הכי קאמ' קדוש ביום עבור בג', וקש' דלעולם ליתני עיבור בלא קדוש, וא"ת לא ליקדשיה וממילא נעבר, אימ'[א] דסבר כמ"ד אין מקדשין החדש, י"ל מ"מ סבר קבלת עדים בעי וה"פ לא ליקבליה ומשו' הכי לא משני, תני חישוב, משום הקש'[יא] שהיה מקידוש לא ליקדשי' וממי' נעבר. קידוש החדש לא מני ר' אליעזר היא, צ"ע במ'[ה] ניכר החדש כשהוא מעובר, ואם בקבי'[עות] בלא קידוש, א"כ בעיבור החודש לא סגי בלא אמירה, א"כ למה לי למימר איידי דתנא עיבור, תיפוק לי מעיבור החדש דלא סגי בלא אמירה, לויי"ה. ואי אתה מקדש חדשים, משמע כלל, וק' דאמ' אין ב"ד שלמעלה מקדשין החדש עד שיקדשוהו מלמטה, א"כ משמ' דמקדש' החודש, לכך צ"ל ואי אתה מקדש חדש' בג' דבחד סגי. שנים אומ' לישב, פי' שנים אומ' שצריכין חמשה לישב ולעיין אם השנה יהיה מעובר ואחד אומ' שאינו צריך ה' לישב (לא) ישבו ה'.
חישוב לא קתני, פרש"י דבחושבנא תלייא ואע"פ שצריך לעברו משום ירקי', ק"ל מאי קוש' מ"מ צריך לחשב משום ירקיא, ונ"ל דה"פ ואעפ"י שצריך לעברו משום ירקיא א"כ אין צריך לחשב אלא יעשה כל חדשי השנה או חסירים או מעוברים ואי מיק'[רי] תשרי באד"ו ליעבריה לאלול או ליחסריה, ותיר' רש"י דא"כ משכחת יותר מח' מעובר' או פחות (משלשה) [מארבעה].
<h2>דף יא.</h2>
אנחנו מעלנו כו', והוא לא נשא גויה כו', עיין בפי' רי"ט. בת קול, רטיינטישמינט, לשו' צלצול, כלומר לא שמעו הקול ממש אלא צלצול מהקול בעלמ'. ומפני הגשרים, ול"ג מפני הגשמים, דהא קאמ' מפני הדרכים (וחלים) [וכולם] אחד הוא דממה הדרכים משובשים היינו מפני הגשמים.
<h2>דף יא:</h2>
דילמ' בתר דעברוהו, והחזירוהו לדרוש שתי שבתות ור' אלעזר בן עזריה סבר שתי שבתות, משום הכי לא סגי דלא לומ' באנפאי ובאנ'[פי] חבראי, משום ר' אלעזר בן עזריה שהיה.
על האביב, פרש"י ועוד קרא כתיב [דברים ט"ז] חדש האביב, פי' ועוד, אפילו את"ל דמשום שיהא נוח להם שאוכלין תבוא' לא נעבור על דאורית' לאחר העומר, אפילו הכי מאחרינן משום הקרא דכת' חדש האביב. על פירות האילן, פרש"י שאם לא יביאם עכשיו צריך לעלות פעם אחרת לרגל, וקשיא אמאי לא ימתי' עד סוכות ולייתינהו כדאמ' מר [ביכורים פ"א מ"ו] עד החג מביא וקורא, י"ל עד ולא עד בכלל. ה"ג רשב"ג אומ' על התקופה, ול"ג אף, דא"כ מאי בעי תלמודא על התקופה שמחין או כו', פשיט' דשמחין קאמ' מדקאמ' אף, דה"ק אף על התקופה שמחין כמ'[ו] על האביב, דלא מצי למימ' דאף קאי לעיבור כלומ' על התקופ' מעברין, דהא לא אמרינן כן לעיל [ד]נימ' אף. על התקופה שמחין, מפני כובד העתים בעלותם לרגל, וקש' שכנגד מה שמפסידין בעליית הרגל בתשרי, שהתקופה כתקנה והם מעברין מפני האביב והפירות, כנגד זה מרויחין בעליי' רגל בניסן שמאחרין ניסן עד חדש בתו'[ך] הקיץ, וי"ל דכיון שאין מעברין אותו [אלא] אדר א"כ עליית רגל של ניסן של עיבור קודם מעליית של סוכות ונמשך יותר הימים וקש' להם עליית של סוכות יותר משל פסח שעבר, ואי משום פסח שלאחר הסוכות אפילו לא היו מעברין שנה שעברה כיון שחסר השתים היו מעברין שנה הבאה שאי איפשר שאז לא יהיה צריך לעבר אף מפני התקופה מאחר שבשנה זו חסר השלשה למבי"ן, לויי"ה. או דילמ' מעברין, פי' הקו'[נטרס] משום דתקופה דאוריית', וקש' אביב נמי דאורי' דכת' [דברים ט"ז] שמר חדש האביב, וכן כל האחרים ותיר' הלוי משו' דאית ביה תרתי דתקו'[פה] דאורית' וטורח עולה רגלים בפסח, למבי'[ן], לויי"ה. ובזמן שיהודה אחת מהן הכל שמחים, פרש"י ועוד שאם יבושל ביהודה, פי' ועוד את"ל דעדיין לא היו יבשים מ"מ כו'.
ועל פירות האילן, פרש"י אם מתאחר בישולו יותר מזמן עצרת מעברין שעצרת זמן הבאת ביכורים [ד]כת' [במדבר כ"ח] וביום הביכורי' ואם לא יביאם בבאו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת, ותימא אמאי יטרח פעם אחרת הלא יכול להביא בבאו לרגל בחג הסוכות כדאמרינן [ביכורים פ"א מ"ו] מעצרת ועד החג מביא וקורא, וי"ל דהאי עד ולא עד בכלל, ואם מתאחר עד החג אינו קורא בחג, והיא מצוה שאינו מן המובחר. רשב"ג אומ' על התקופה, פרש"י ל"ג אף, ולא פי' הטעם, ונ"ל דאי גר' ליה משמ' אף על התקופה שמחין שהרי עלה קאי, ואי בזמן שאבי' אחד מהן הכל שמחים, וא"כ מאי קא מבעיא ליה על התקופה שמחים או דילמ' מעברין פשיט' דשמחין דהא עלה מהדר אהדר.
<h2>דף יב.</h2>
אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר, וקש' היאך היו מעברין אותה מפני האביב לחודה, והא אמ' לעיל [י"א ע"ב] על שתים מהן מעברין, י"ל שעיברוה כמו כן בשביל פירות האילן, מדקאמ' אין לך קלה בארץ ישר' לבשל פירותיה, ומדאיחרו האביב כ"ש פירות האילן. איני והא זוג בא מרקת כו', פי' אלמ' בשעת הדחק יכולים לגלות העיבור ואת אמרת דלא. בירח שמת בו אהרן, פי' אלמ' מפני הדחק מעברין קודם ר"ה ומודיעין לעולם קודם ראש השנה.
אבל מפני הדחק מעברין אחר ר"ה, פי' מעברין אחר ר"ה אבל לא קודם, דאין לפרש מעברין לפני ר"ה ומודיעין אחר ר"ה, דא"כ מאי פריך מזוג הבא מרקת, התם נמי הכי עשו, ולמה לי לשנוי' חשובי מחשבינן וגלויי לא מגלינן, לישני באב עיברוה ואחר ר"ה הודיעו. של בית רבן גמליאל היו מעברין במוצאי (ב)שביעי', פרש"י שהיו יכולין להביא פירות מחוצה לארץ מאותן שגדלו בשביעית והתירו עומר הקרב בשביעית, הוקשה אלי מהיכן קרב עומר בשביעית והא אין זורעין, ותיר' מן הספחים היו מביאין עומר.
<h2>דף יב:</h2>
טעה בדשמואל, והק' רש"י ואע"ג דקרא [דה"ב ל'] דויעץ המלך וכל שריו כת' אחר פרש' דטהרת הלוים שהיה (בי"ד) [בח'] וא"כ טעה יותר מיום אחד כי טעה (י"ד) [ח'] ימים ואת אמרת דלא טעה כי אם יום ל', ותיר' אין מוקדם ומאוחר. א"ל רבא לרב נחמן מכדי כו', וק' תיקשי ליה רבא לנפשיה, דאיהו אמ' (של) [בטל] עיבור, וטעמא דביום ל' הא לפני יום ל' ודאי מעובר, ואמאי מכדי מפוריא לפיסחא כמ' כו', בשלמ' לרשב"ג דאמ' שתי שבתות לא מצי למיפרך אלא לאחריני קשיא, צ"ע.
<h2>דף יג.</h2>
ועוד תניא אין מעברין אלא א"כ היתה חסירה י"ו יום, פי' כשיבא ר"ח תשרי חסר י"ו ימים מתקופת (ניסן) [תמוז]. תימה אל הקדוש אמאי מייתי ברייתא קמייתא, מברייתא שנייה מוכחינן דר' יהודה אי' ליה יום תקופה גומר ואית לי' מקצת החג, וקש' לי מאי האי דקא פריך ר' יוסי היינו ר' יהודה, מי לא ידע דר' יוסי (ור' יהודה כ"א) [קאמר ט"ז] יום דלפני הפסח והיינו כ"א מתשרי ותקו'[פת] תשרי תפול בכ"ב ור' [יהודה] קאמ' בהדיא עשרים יום ותקופ' תשרי תפול בכ"א, ונ"ל דסד"א דר' יהודה אית ליה יום תקופה מתחיל וה"ק ר' יהודה שתי ידות בחדש עשרים יום יכול להיות התקופה חסיר' ואין מעברין במילת' דר' יהודה כדתנן כולהו תנאי, להכי פריך תלמודא ר' יהודה היינו ר' יוסי, ומשני יום תקופה גומר או מתחיל איכא בינייהו, והשתא ניחא דמייתי' ברייתא קמייתא דחזינן דר' יהודה אית ליה בהדיא יום תקופת גומר דאי מבריתא שנייה לא חזינן בהדיא דאית לי' יום תקופ' גומר דר' יוסי היינו ר' יהודה, לוי"ה. ועוד אי לא ברייתא קמיית' הוה אמינ' דר' יוסי אית ליה יום תקופת גומ', וה"פ מחשבין ששה עשר לפני הפס', פי' יום תקופת של פסח שזהו תקופת ניסן נופלת בי"ו מעברין שאז תפול תקופת תשרי בכ"א ויום תקופת גומ' ור' יהודה אית ליה יום תקופת מתחיל כאשר פי'[רשתי], אבל מברייתא קמייתא חזינן בהדיא שר' יהודה אית ליה יום תקופת גומר, לוי"ה. אחרים אומ' מיעוטו, וק' דמאן אחרים ר' מאיר וא"כ קשיא מר' מאיר לר' מאיר, דר' מאיר אמ' לעיל רובו של חדש, דת"ק דר' יהודה היינו ר' מאיר. הקש' הקדוש לימא טעמ' דר' יוסי משום שמור חדש האביב, וכי חסרה לי"ו ונפלה תקופת ניסן לי"ז מעברין השנה אבל כי חסרה לט"ו ונפלה תקופת ניסן לי"ו אין מעברין שיש תקנה אחר' לעבר אדר ויפול התקופה בט"ו והוא נקרא חדש [האביב], כדפריך לקמיה נעבריה לאדר, ונ"ל מדנקט לישנא מחשבין משמ' שעיבורו משום חשבון הימים שבין תקופת ניסן לתקו'[פת] תשרי לויי"ה.
<h2>דף יג:</h2>
איכא בינייהו יום תקופה גומ' ויום תקופ' מתחיל, והק' הקדוש אמאי לא מסיימי והא קתני במילתיה דת"ק חסירה דמשמע שתקופת תמוז חסירה בי"ו ותקופת תשרי נופלת (בי"ו) [ביום] (ו)י"ז, ואין לתרץ כיון דאית ליה יום תקופת גומר א"כ קרי ליה חסירה בי"ו שתקופת תשרי נופלת, דהא לעיל לא משמע הכי דקא פריך מי קא סברי יום תקופת גומר בלא הכי נמי, כאשר מפר' לפנים, ונ"ל דת"ק תנייה (סיזרה) [חסירה] רובו של חדש, ורוב' של חדש הויא ט"ו ימים שהוא רובו של חדש חסר, והא דתני כמה רובו של חדש י"ו ימים, הכי הוו פי' שהתקופה תשרי נופלת בי"ו אז הוי תקופת תמוז חסירה רובו של חדש דהיינו ט"ו ימים, לויי"ה. מלמעלה למטה קא חשיב, פי' דכי חסרה עד י"ד מעברין הא אי חסרה בי"ד ונפלה בט"ו אין מעברין השנה דהא מעברי' לאדר כך פי' הקו'[נטרס], ותימ' כי חסרה בט"ו ונפל בי"ו לא יעבר השנה וליעברוה תרי ירחי, א"כ קדי' ואתי סהרי תלתא יומי לפני החוד', לוי"ה.
העדה המיוחדת שבעדה, והק' הר"ר יוסי מניקולא דהא ושפטו העדה [במדבר ל"ה] (ו)לא בסנהדרי גדולה מיירי, וי"ל דכיון דכתוב זקני הוה [מצי] למיכת' עדה מפני הדביקו' להכי דריש מייתו' דה"י, וק' לי א"כ היכי דריש מזקני שנים הא איצטריך לגלות לעדה דדרשינן המיוחדת שבעדה, צ"ע ונ"ל דהתם כת' ב' פעמים העדה ושפטו העדה והצילו העדה הוי מיעוט אחר מיעוט לרבות סנהדרי קטנה, לויי"ה. ויהבו ליה רשות' למידן דיני קנסות, פי' הק'[ונטרס] דבהודאות והלואות כשרים הדיוטות כדי שלא תנעול דלת ובשומרי' עבדי שליחותיהו, וקש' למה לי טעמ' דנעי' דלת תיפוק לי משום דעבדי שלוחייהו, ונ"ל דכי עבדי שלוחייהו דווקא בבבל [ד]לא שכיחי מומחין [אבל בארץ ישראל] לא עבדינן שלוחייהו ולא הוי הדיוטות כשרין בגזילות אבל בהלואות הוו הדיוטות כשירין אפילו בארץ ישר' משום נעילת דלת, צ"ע, לויי"ה. דיני קנסות, ליכ' משום חסרון כיס לתובע.
<h2>דף יד.</h2>
(סמוכין) [סומכין] בארץ ונסמכין בחוצה לארץ, הק' הר"ר יוסף תיפשוט מר' יהודה בן בבא שסמך ה' זקינים ואי אמרת לא בענן שיהיו אצלו למה הביאם אצלו לתתם בסכנה, ונ' לי לפרסומ' מילתא כדי שיאמינו שסמכן שאם לא כן לא יאמינו שמסר נפשו לסכנה כדי לסומכן, צ"ע, לויי"ה. ולכך נקט בין שני עיירות גדולות ובין שני תחומי שבת כדי שיצא לה קול, לויי"ה.
עריפת עגלה בשלשה, וק' מאי הטייה שייך בעגלה שתהא צריך ג', י"ל משום הרים וגבעות שמאריכין הדרך וצריך לילך [אחר] הרוב. זקניך ושופטיך למה לי, פי' למה לי מכל התיבה דושופטיך, ואכ"ג [—ואינו כהאי גוונא] זקיניך, דהא זקני אצטריך לג"ש. ויצאו שנים ומדדו שנים, פרש"י לאו דוקא פריך מתרויהו דהא ומדדו איצטריך לגופיה שצריך מדידה.
<h2>דף יד:</h2>
כהן גדול דכת' [דברים י"ז] ובאת אל הכהנים (ואל) הלויים, וק' א"כ ליבעי' לויים דהא כת' בקרא לויים וי"ל לויים דקרא היינו כהנים. מלמד שהמקום גורם, פיר' רש"י דכת' [שה"ש ז'] ואל יחסר המזג, דמזג משמע שלישית, דכשמוזגי' יין נותנין לתוכו ב' חלקים מים ואחד יין וכ"ג נמי שלישית סנהדרי הם.
איש ושתי נשיו פודין מעשר שיני, פי' פודין, הבעל מעשר שיני שלו על ידי איש ושתי נשיו, ופודי' קאי אבעל, ואע"ג דפודין קאי לרבים, לית חששא, דכמו כן מצינו הרבה בתלמוד, דלא מצי לומ' דפודין קאי לאיש ושתי נשיו, דלאו הם הבעלים ופדיון לא שייך אלא בבעל. תסגי בארבעה [וכו'], פרש"י וילמד תחתון מעליון, פי' אע"ג דלא כתי' אלא ד' כהנים, נלמד [מ]מה שאמורים לפניו (מ)מה שאמורים בו.
<h2>דף טו.</h2>
במתפיס מטלטלין לערכו, יש לדקדק מאי שומא שייך בזה הלא ערכו קצוב, ונ' לי כגון שני כלים או ג' כלים לערכו ובא לפדות (מהו) [מהן] בשוין, לויי"ה. טובא איכא בין לר' אבהו לת"ק וליכא לחזור הקשי' לר' אבהו הערכין והמטלטלין מיבעי לי', דאיהו סבר דתרתי מילי נינהו אבל תנאי קאמאי סברי דמטלטלין היינו ערכין. בשלמא לאפוקי מהקדש בענן ג' אלא לעיולי להקדיש ג' למה לי, תימא מאי סד"א אטו מי לא ידע דחיישינן דילמ' טעי כדמשני, ונ"ל דס"ד דכל עיקר דבענן ג' כדי שלא יהנה מהקדיש וימעול, להכי פריך לעיולי להקדש למה לי ג', ואי משום דילמא טעי כל שעה ושעה יוכל למשכנו, אי טעי במשכון חוזר למשכוני, (וי"ל) [וא"ל] סברא הוא אפוקי מאי טעמא (דילמ') דאי משום (הנאה) [הונאת] הקדש, הא אמרינן [ב"מ נ"ז ע"א] הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוט' מחולל, אלא פשיט' עיקר הטעם דילמ' טעי, עיולי נמי דילמ' טעי, ולא יבוא בטעותו לעולם, והמקשה לית ליה הא דאמ' שמואל הקדש שוה מנה, כדאמ' פר' הזהב [שם] ומילת' דשמואל תנאי, או שמ' היה מחלק בין שוגג למזיד, לויי"ה.
ואדם מי קדוש, פי' רש"י ואדם מי קדוש קדוש' הגוף לומ' הריני קדוש, והק' רש"י והא דכת' [ויקרא כ"ז] כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה פי' אלמ' דקדוש, וק' היכא מוכח מהכא דקדוש והא כתי' לא יפדה וא"כ לאו הויא קדוש כיון דלא יכול להיות נפדה, דמתניתי' אמ' דאדם שקדוש צריך עשרה לפדות, וי"ל ה"פ, והק' רש"י והא דכת' כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה ומוקמינן [ערכין ו' ע"ב] האי קרא ביוצא ליהרג וטעמא דלא יכול להיות נפדה משום דיוצא ליהרג הא לא יצא ליהרג מצי להק'[דיש] לעצמו ולפדותו לומ' הריני קדוש, ותיר' רבנן דרשי האי קרא ביוצא ליהרג ואמ' ערכי עלי כו' ולא מיירי הקרא באומר הריני מקדיש [עצמי], א"כ לא מצי למוכח מהכא היכא [דאינו יוצא ליהרג] דאמ' הריני מקדיש [עצמי]. וקש' [כיון] דנפקא לן מיהרג הבהמה דכמיתת בעלים כך מיתת השור, השור יסקל למה לי, י"ל דהשור יסקל איצטריך כגון שהזיק שנגח.
<h2>דף טו:</h2>
אדרבה משום היא גופה, כתב רחמנ' ונתן פדיון נפשו דסגי בממונא, ולעולם קרא במיתה ממש היכא דלית ליה לשלם, אבל היכא דאית ליה לשלם פטור בממונו ממיתה.
<h2>דף טז.</h2>
ודילמא לסנהדרי קאמ' רחמנא דלישאלו באורים ותומים, פי' רש"י דנשאלים בסנהדרים לא קאמ' דהם שואלים בסנהדרים אלא ה"ק האורים והתומים נשאלים על ידי סנהדרין, כלומ' שהסנהדרים שואלים והם משיבים.
<h2>דף טז:</h2>
כריתי(ן) שכורתין דבריהם, פי' רש"י שכורתים דבריהם לאמיתו, כלומ' (שאין) [שהן] אומ' אמת יותר מהנביאים, (לא) שהנביאים אומרים וחוזרים והם אומ' ואינם חוזרים לעולם. ומשה במקום ע"א קאי, וק' כיון דמשה קאי במקום ע"א ואפיל' הכי אמ' לו הק'[דוש ב"ה] אספה לי שבעים וא"כ ליבעי ב' פעמים ע"א, וי"ל קודם מתן תורה שלא היה עמו סנהדרים אחרים שקול כנגד ע"א אבל משצוה לו הק'[דוש ב"ה] לאסוף ע"א לא היה שקול אלא כנגד (מופלין) [מופלא] שבהם.
אחת ולא שלש, וקשי' ואימ' אחת ולא ד' אבל שלש עושין, צ"ע. כשהוא אומ' עריך כו', והק' רש"י ואימ' אחת אחת, עריך שתים, הא שלש, וג' עושים אבל ד' לא וא"כ אחת אתי למניינא וערי' אתי למעוטי, לא מצית לומ' דעריך אתי למעט שום דבר, דעריך טובא משמע, אלא עריך משמ' ג', ואחת לא אתי לשום מניין אלא למעוטי שלש.
<h2>דף יז.</h2>
ה' משבט זה ו"ו משבט זה, פי' מי' שבטים ששה ששה ומהשנים חמשה חמשה [וק'] וה' י"ג שבטים היו מנשה ואפרים, וי"ד (ד)לא מצית לומ' דהא יוסף בכלל אפרים נחשב, י"ג מ"מ קשיא, וי"ל לוי לאו ממניינא הוא דהא בעבודה ובשיר עסוק. על ע' כתב זקן ועל ב' חלק, [וק'] א"כ הורע כוחן לנוטלין באחרונה, ופי' בירושלמי [ה"ד] מעשה ניסין ובסירוגין עלו. ר' שמעון אומ' במחנה נשתיירו, והק' רי"ט ות"ק דדרי' דבקלפי נשתיירו א"כ משמ' דיצא' מן המחנה ליטול פתקיהם והכת' [במדבר י"א] ולא יצא' האהלה, דמשמ' דלא יצאו מן המחנה לבא אל האהל, ותירץ בהא פליגי דת"ק [ס"ל] דנשתיירו הוי משום דהיו מתייראים ליטול פתקים, א"כ לדידיה יצאו בראשו'[נה] אל (הא'הים) [האהל] ליטול פתקים ואז חשבו בלבם שאם היו נוטלים פתקים היו מתייראים שמא יעלו בידם חלק ואז מיד חזרו לאחוריהם במחנה וישארו ולא יצאו, וק' א"כ דמה שלא יצאו לא מחמת ענוה אלא מחמת יראה א"כ אמאי הוסיף גדולה על גאותם, עיין בספרי.
לקמן, סנדרין שראו כולן לחובה פוט' אותו מיד, לא קאמ' דפטר ממש, אלא כמו (הפוטר) [הנפטר] מחבירו, וה"פ נפטרו אותו להורגו מיד בלא הלנת הדין. מפי הח"ר אליהו. (אין) [אלא מי ש]יודע לטהר שרץ, פרש"י אי לא כתי', ומקשים העול'[ם] אי לא כתי' פשיט' דטהור הוא, וי"ל ה"פ מי שיודע לטהר שרץ מטומאת נבילה דהיינו משא כו', ע"כ.
<h2>דף יז:</h2>
שלישית, דאי גרס' שלישית לאחרות במניין, אבל שליש' משמע עוד כת שלישית. ושני זוממי זוממין, אבל זוממי לאילו לא בענן, דלכולי האי לא חיישינן.
<h2>דף יח.</h2>
הא ר' יהודה והא רבנן, פי' דאמ' מ"ח אתי כרבנן, פי' דכשיש [בה] (ב)עוד מ"ח ומוסיף עליו שנים שנים עד ע"א, וק' א"כ, דלא מצי לעשות ב"ד שקול והא אמרינן לעיל [י"ז ע"א] דכולי עלמ' לא פליגי במוסיפין דמצי לעשות ב"ד שקול, ע"כ, וק' למ"ד ע"א שמוסיפין (מ"ז) [מ"ח] ליכא אלא ע', ולמ"ד ע' כשמוסיפין מ"ז ליכא אלא ס"ט שהרי חסר אותו שאמ' איני יודע, י"ל שכנגד אותו שאומ' איני [יודע] מוסיפין אחד מן העם במקומו, אינמי משכחת דמוסיפין בי"ב מחייבין וי"א מזכי' דהשתא הוו כולהו מן המניין, שמעת' ברכיה. שרי עשרות, וק' היאך היו כמאה אחר לשרי עשרות, מאחר שלקחת מי' אחד שר אחד א"כ לא תמצא העשירי שלם, א"כ לא תוכל למצוא החמשים שלם, מאחר שלקחת מי' אחד שר אחד א"כ לא נשאר מהני י' כי אם ט' ולא תמצא העשירי שלם, וי"ל השרים עצמן מנויין עם העשיריות והחמשים והמאה.
כהן גדול, איידי דתנא לעיל [ב' ע"א] כהן גדול נדון בע"א נקט מעלות דכהן גדול. וחולץ, וק' דכל העולה לייבום עולה לחליצה [יבמות כ' ע"א] וזה אינו עולה לייבום דאינו מייבם. ע"כ. והוא יאמ' תתברכו, אבל כשהוא מנחם אחרים לא שייך לומ' הכי, כיון דאין אומ' (להם) [לו] הרי אנו כפרתך.
גמ', הא נמי פשיט', וק' אי לאו מתניתין מהיכא תיתי לן דדן ודנין, וי"ל מדכת' [דברים ל"ג] יורו משפטיך ליעקב, משמע לכל בני יעקב בין כהן בין לוי בין ישר'. לעי"ל, התקושש' וקושו, והא דלא פריך ממתניתין דלעיל [ב' ע"א] דקתני אין דנין לא [את] (ב)כהן גדול אלא בע"א, הא בע"א דנין, דיכול לתרץ דהתם מיירי בדיני נפשות אבל בדיני ממונות לא אשכחן. אי'[בעית] אי'[מא] מילתא אגב אורחיה קמ"ל, פי' איידי דבעי למיתני במתניתין מעיד ומעידין תנא נמי דנין דמיירי לענין גלות, לאשמועינן על הברית' שהוא אמת, וזהו כדתני', ואורחיה לשו'[ן] דרך ממש, וה"פ בכל מקום, ורי"ט פי' פירו' אחר.
<h2>דף יח:</h2>
אימ' לא ליגלי, וקש' היכי מצית לומ' לא ליגלי והא קתני אינו יוצא משם לעולם, וי"ל הני מילי כשהרג בערי מקלט אבל חוץ לערי מקלט לא ליגלי.
והתניא והתעלמת, פרש"י אלמא משום זילות' [כו'], וק' דילמ' הא דמבטיל ליה לאו משום זילותא אלא משום דכת' [ויקרא כ"א] לא יטמא, וקדושים (תהיו) [יהיו], ואין עשה דהשיב תשיבם מבטל עשה דקדושים (תהיו) [יהיו], וי"ל דלא פריך אלא מזקן ואינה לפי כבודו דחינן. והא אין מושיבין מלך, פי' אפי' ישיבה בעלמא, אבל לפי' הק' קשי' דהא מתחילין מן הצד וי"ל דילמ' מלך שאני משום יראתו, רי"ט. לא תענה על רב, גבי עיבור ליכא למדרש הכי, דאין עיבור קרי דין. משום אספניא, וק' לימ' משום לא תענה על רב, י"ל דלא תענה על רב לא שייך הכא. דין הוא אדר איסתיאעי מסתינע מילתייהו, וק' מאי תיקן עדיין איקשי בתר ירחי' עיבור אזלא, לכך פירש"י מיהו כו'.
<h2>דף יט.</h2>
גזירה ביאה ראשונה כו', וק' והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה [יבמות ל"ד ע"א] וא"כ לא איקיים מצות ייבום מביאה ראשונה, וי"ל הכי פי' בכל מקום אין אשה בתולה מתעברת מביאה ראשונה.
אגב מררותיה כו', וק' איכ' עוד למיפרך אי הכי לביתו נמי לא ליזיל, לכך פי' רי"ט (ואיהו) [דאיהו] ר' יהודה [נמי] סביר' ליה מקדושתו לא יצא (וקק') [וה"ק] אחר המת הוא דלא ליזיל ואפי' הוא מכוסה ואחרים נגלים אבל לביתו ליזיל. ש"מ הינו סגן היינו ממונה, וליכא לומ' משוח שעבר היינו ממונה דלא יכול להיות סגן כדאמ' ביומא [י"ב ע"ב], עיין לשם. ש"מ אבלים משמאל המנחמין עומדי', וק' והא מדקתני כשהוא מתנחם מאחרי' ראש בית אב וכל העם משמאלו וא"כ המתנחם היינו האבל עומד מימין המנ'[חמין], וי"ל עיקר הוי מהסגן. מבית עולמו דהוצל לפי' שיני מיירי דהוה שני הוצל ולאחד הוה בית הקברות ולשיני לא הוה ולכך קאמ' מבית עולמים, דהיינו בית הקבר' דהוצל.
אבל מלכות בית דוד דן ודנין, והא דתניא [י"ח ע"ב] אין מושיבין מלך בסנהדרין, ה"מ בדיני נפשות אבל בדיני ממונות מושיבין. ינאי עמוד על רגליך, והא דלא מושיבין אותו כמ' שעושין לתלמיד חכם, לפי דאין מלך יכול למחול על כבו' כבוד ת"ח עדיף.
<h2>דף יט:</h2>
איני והאמ' רב אשי כו', אדרב יהודה דק'[אמר] במתניתין אם רצה זכור לטוב כו' פריך. תניא אמרו לו לר' יהודה, פי' הא דכת' [ש"ב י"ב] ואתנה לך את נשי אדוניך, לא נשיו של שאול, אלא הראויין לו מבית אדוניו קאמ', רי"ט. ר' יהושע ב"ק אומר קידושי טעות היו לו במירב, וק' והא הקישן הכתו' להדדי וא"כ אמאי הוו בעבירה, אמ' לו ר' יהושע קרא להכי הוא דאתא ולא להיקש, רי"ט. מה קידושי מיכל לפלטי בעבירה, וק' היאך נשא דוד למירב והלא נאסרה מביאת עדריאל, ועוד בניו של (פלטי) [עדריאל] היו ממזירי' שקידושי טעות היו לו, וי"ל דדוד גירשה כיון שנתנה לעדריאל, ומ"מ ק' היאך נסבה אחר אשר הוטמאה. ור' יהושע ב"ק והכת' ואת חמשת בני מיכל, ואיכא למדרשי כדדריש ר' יוסי להקשות לר' יהושע. שפדאו מצער גידול בנים, אדרבה בנים שמח', וי"ל מצער גדול בנים היינו מצער יוסף.
<h2>דף כ.</h2>
וכן מצינו בדוד המלך שהלך אחר מטת אבנר, וליכ' למימ' דלעולם נשי' הולכות אחר המטה ודוד הולך בינם לבין המטה, דלעולם הלך המטה בין האנשים והנשים, וליכא למימ' טעמא דנשים (לפני) [לאחר] המטה דאי (לאחר) [לפני] המטה יוצא היו מסתכלין (הנשים בם) [האנשים בהן], דלא אתי להרהור בשביל צער של המת. בתחילה להכרותו, וקשיא הוה ליה למי'[מר] להכריתו, וי"ל ה"פ להכרותו לעשות לו סעודה גדולה, כמ' [מ"ב ו'] ויכרה להם כירה, ולבסוף לעשות לו הבראה לאבל, ועל פי הדיקדוק הוא כמו מן גלה עולה להעלות' להגלותו, מכתיבת הרב. מפני מה נענש אבנר, והא בור וסירה גרמו לו [לקמן מ"ט ע"א], וי"ל ה"פ מפני מה נכשל חסיד כמוהו לבא לידי עונש. על ששיהא מלכות בית דוד, הק' רש"י היאך אמרת דלא שיהה כי אם ב' שנים ומחצה והא שיהא ז' שנים שלא מלך על כל ישר' כי אם בחברון בלבד, ותיר' דתני' בסדר עולם והימים אשר מלך דוד בחברון ז' שנים [וכו'], הא דלא חשוב ששה חדשים, משום שנצטרע דוד, וליכא למימ' ה' שנים ומחצה היו בין מיתת שאול (למיתת) [למלכות] אישבושת וב' שנים שמלך אישבושת נמצא שלא שיהה אלא ב' שנים, דא"כ אמאי לא חשיב בסדר עולם ה' שנים ומחצה, וליכא למימ' דחצי שנה אחר מיתת שאול מלך אשבשת ונמצאת אומ' שזי'[ן] שנים שיהה אבנר מלכות בית דוד משמלך אשבשת עד שמלך דוד, הל"ל [—הא ליכא למימר] דמוכיחנן מפסוק שסמוך למיתת אישבשת מלך דוד שקודם (מיתה) [מיתתו] אבנר השיא (הוא) [את] ישר' להמליך דוד כדכת' גם אתה המוציא והמביא וגומ'.
ערסא דצלא, פרש"י וחס עלייהו שלא יקלקל העור מלחלוחית הקרקע שלא היו ראשי הכרעים כו', כי ערסא הוא כמין בירשא, וכשהיו נוטים העור והיה מושכב על הארוכות, הוא העץ השוכב לאורך הערס מרגליו ועד ראשו, (וכשהיה העור נטוי והיה העור שוכב על הארוכות), וכשהוא הופך הערס וכופהו אז היה העור שוכב על הארץ, לפי' עשו ראשי הכרעים גבוהים מארוכותיו ואז כשכופהו אין העור שוכב על הארץ בעבור הכרעים שקור'[ין] פואייו"ש בלע', (ואז) [אבל] אם לא היו ראשי הכרעים גבוהים מסירוגים היה מקולקל מליחלוחית הקרקע.
<h2>דף כ:</h2>
מלך מותר בו, והא דלא רצה אחאב ליטול כרם נבות בלא רשות, לפי דאחאב היה רוצה לעכב לעצמו, והפסוק דכרמכם (יעשור) [יקח, ש"א ח'], למיתן לעבדיו קאמ'. ל"ג ליראם ולבהלם, דמשמע שלא ישאלו מלך, ור' יהודה קאמ' דמיטב עשו, ורב סבר כר' יהודה. כשהוא אומ' והניח לכם מכל אויביכם [וגו'] הוי אומ' להכרית זרעו של עמלק תחילה, ואחר כך לבנות בית הבחירה מדכת' אל המקום אשר יבחר, וזהו בית הבחיר', וכי תימא דלא מוכחינן שפיר דבית הבחירה היה מיד [אחר] הכרתת זרעו של עמלק, דאימ' דוהיה המקום אשר יבחר היה קודם והניח לכ'[ם מכל] אויביכם, ואין מוקדם מאוחר, ומדלא כת' והיה בהניח לכם מכל אויביכם, לכך מייתי הפסוק דדוד דכת' בפירוש [ש"ב ז'] ויי' הניח לו מכל אויביו מסביב כו'. חד אמ' קודו, פרש"י דאיכ' בספרי' דקוד הוי חרס, תוכל לידע הגירסא חד אמ' קודו.
<h2>דף כא.</h2>
מחצה לאהרן ומחצה לבניו, לאו קרא הכי הוא, אל'[א] הכי דייק תלמודא מדכת' קרא [ויקרא כ"ד] לאהרן ולבני', ולא כתי' לכהנים. מתניתין, שמנה עשר כו', שלש מחלוקות בדבר, ת"ק סבר נושא י"ח ואפילו פרוצות, ויותר מי"ח אפילו כשרות לא ישא, ור' יהודה סבר נושא י"ח ואפיל' פרוצ' ולא יותר, וכשרות ישא כמה שירצה, ופליג את"ק בחדא, ור' שמעון סבר אפיל' י"ח לא ישא אם הם פרוצות, אפילו אחת נמי לא, והגונות נמי לא ישא יותר מי"ח, ופליג את"ק בחדא ואר' יהודה בתרתי פר"י ב"ו. ואימא (דכהנא) [וכהנה] כ"ד, (דכהנא) [דכהנה] בתרא אתרתי סרי קאי ולא אשית קמייתא. והא הוי מיכל, פי' שקודם מעשה דבת שבע נשא דוד מיכל [ואם כן מה] שנ' [ש"ב י"ב] ואם מעט כהנה וכהנה, כבר היו שבע עם מיכל, וא"כ כהנה י"ד וכהנה (כ"ח) [כ"א], ריב"ן. בירושלים, כלומ' הרי מצינו אחר שיצא מחברון ומלך על כל ישר' בירושלם עדיין היתה מיכל קיימת, שכשהביא דוד הארון הית' מיכל מלעיג' ובשביל כך לא היה לה ולד, והיכי (והיכא) אמרת ביום מותה [היה לה], הרי לך שתי תשובות, חדא בחברון כי קא חשיב לבני דוד עדיין לא מתה, ועוד דקאמ' רב שקלה מיכל למטרפסא, בשביל חטאה לא היה לה ולד מההיא מעשה ואילך. ויקח עוד דוד, אלמא נשי טובא הוו ליה, בחברון קודם שמלך על כל ישר' ובירושלים לאחר שמלך על כל ישר'. ארבע מאות ילדים, לא שהיו בניו. בת יפת תאר, פרש"י קודם שנתגייר', וק' והא כתי' [דברים כ"א] כי תצא למלחמה וכתיב והבאת אל תוך ביתיך, מלמד שנתגייר' קודם שיבא עליה, וי"ל דלכך פרש"י דלא נתגיירה ולכך קרי ליה בת יפת תאר, וע"ק כיון דלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע א"כ אמאי אסורה לבעלה עד שתתגייר והלא מתוך כך יעבור יצרו, לכך פר"ת שמותר לבא עליה ביאה ראשונה קודם שתתגייר.
<h2>דף כא:</h2>
גזרו על הייחוד, של עריות כגון של אשת איש, ועל הפנויה, ועל בעילת פנויה, הכי ס"ד לפר' השתא, ולכך פריך ייחוד דאורייתא היא. סוסים למה לי, פי' הואיל דאמרת דאפילו אחד לא יכול להרבות לו, סוסים למה לי, דמשמע הרבה הוא דלא ירבה הא אחד או ב' או ד' ירבה.
ה"ג אי לא כתי' אלא סוס ה"א לכמה סוסים ליכא אלא לאו אחד, דסוס משמע הרבה סוסים כדכת' [שמות י"ד] רכב פרעה, משום הכי כת' רחמנא סוסים והדר סוס לחלק, דלמען הרבות סוס הוי לאו, וק' ואימ' דרשינן הכי אי לא כתי' אלא סוס ה"א דאסוס אחד דקא מרבה חייב ב' לאוין כו'. לא צריכא אלא לאפושי, דאי לא כת' רחמנא [לו] ה"א אי אפשר למלך בלא רכב ופרשים והיתי מתיר כדי רכבו ופרשיו בצמצום, כתב רחמנא לו, לו אינו מרבה אבל מרבה לרכבו ופרשיו כל צרכו, ריב"ן. למעוטי הדיוטות, וקש' אמאי לא איצטריך קרא (בנשים) [בסוסים] וכסף למעוטי הדיוטות, ע"כ. (שנתגלגל) [שנתגלו] שני טעמי תורה, וקשיא אמאי לא חשב שלישי משל כסף וזהב, וע"ק מפסוק אחד דיי. כתב אשורי, הוא כת' שלנו.
<h2>דף כב.</h2>
וכתב הנשתוון, פסוק הוא בעזרא [ד']. כתב ארמית, היינו אשורית, וקרי ליה ארמית מפני שאשור ובבל סמוכין זה לזה. ומתורג' ארמי', לשון בבבל, אלמ' בימי עזרא נשתנו כתב. ואומר לא כהלין כתב' למיקרי, שלא היו יכולין לקרותה מה שכתב המלאך והיינו בתרי קראי... בעלמא מפיק, ולא פריך מאי ואומ' ואומ'. וכתב לו משנה תורה, דאכתי לא אשכחן שנשתנו דברי תורה בימי עזרא באותו כתב, אלא מדכ' משנה תורה רמז להם [שעשויין] דברי תורה להשתנות, מן בני אשור בני אשור כותבין אותו כתב ובא מלאך וכתב אותו כתב מנא מנא תקל ופרסין וקראו דניאל ובא עזרא וכתב התורה. בכתב זה, אשורית. נתנה התורה לישר', בימי משה, ולמה לא יכלו לקרא הכתב דכיון שחטאו בבית ראשון נהפך להם לרועץ, רי"ט. ל"ג מה עמודין לא נשתנו, דמווי"ן נפקא לן, כדפירש רש"י, וא"כ למה לי להקי'[ש] לעמודין. שוויתי יי' לנגדי תמיד [תהלים ט"ז], וליכ' למימ' דהיינו תפילין שבזרוע, דכת' [שם] מימיני בל אמוט, ותפילין בזרוע שמאל מונחין. ואידך, דדריש כתב הראוי להשתנות לא דריש למשנה בעבור שתי תורות כו'.
מבקשין ממנו, שלה. דכת' [יחזקאל כ"ד] ואדבר אל העם בבקר (וגומ') ותמת אשתי בערב, אלמא אשתו קרוי מחמד, ואשכחן בית המקדש דאיקרי מחמד דכת' [שם] הנני לוקח את מחמד עיניכם. אור חשך באהלו, ואין אהלו אלא אשתו שנ' [דברים ה'] שובו לכם לאהליכם. לעיל, קשה לזווגו כקריעת ים סוף, פי' כמ'[ו] שהיה קשה להקדו' ב"ה לזווג שני קריעי ים סוף מפני שרחמיו על כל מעשיו, ואי אפשר כמ'[ו] כן לזויג זוג שיני בלא מיתה. ברכיה. מושיב יחיד'[ים], היינו איש ואשתו שהן יחידים. ואשת נעורים כי תמאס, בתמי', כלומ' יש שום אדם שמואס אשת נעורים בשביל אשה אחרת. [ע"ב] מתקף תקפא, רגזנית מאד. אלימלך איש נעמי, ולא כתי' אם מחלון וכליון.
<h2>דף כב:</h2>
המשמרות היו חלוקים לשבוע, והיו להם ששה בתי אבות הממונים עליהם ליום, דהמשמרה היה חלוקה לששה חלקי' כנגד ששה ימי השבוע, ועל כל חלק הוי בית אב שלו שעובד ליומו, ולשבת עובדים כלם כדאית' בסוכה [עי' נ"ו ע"א]. אי כת' לא ישלחו פרע, הוה משמ' דלא יגדלו פרע שער עד שיעו' פרע כדקאמרת. השת' דכת' ופרע, והדר לא ישלחו משמע פרע להוי, עד ל' יום יכול לגדל אבל שלוחי טפי לא לישלחו, רי"ט. אי הכי האידנא נמי, פי' והיו כהנים צריכים לגלח כל שלשי'. שתקנתו קלקלתו, פי' תקנתו בשביל קלקלתו. א"ל רבינא לרב אשי מקמי דליתי יחזקאל מאן אמרה, פי' אמאי נשארת מוקשה היה לך לתרץ דפרועי ראש במיתה ואי איפשר לומ' דדבר שלא נהגו בו מיתה ממשה ועד יחזקאל ואילך, ומשני וליטעמיך כו'.
<h2>דף כג.</h2>
מאי זה בורר, זה בורר לו ב"ד אחד וזה בורר ב"ד ושנים בעלי דינים בוררין לה'[ם] ב"ד הרי ט'. אמ' ר' יוחנן בערכאות שבסוריא, תימ' דהכא משמ' אפילו לרבנן מצי פסלי ערכאות, דהא מתניתין אפילו כרבנן מדקאמ' בסופא וחכמי' אומ' שני דיינים בוררין להם כו', וק' דלקמן גבי זה פוסל דיינו של זה ופליגי רבנן ומוקי ליה בערכאות, נ"ל דלקמן גבי זה פוסל מיירי שהתחיל כבר לטעון בפניהם ולכך אינו יכול לפוסלו לרבנן אבל הכא שלא התחיל לטעון יכול לומ' לא אדון בפניהם. לויי"ה. כגון ב"ד דרב הונא ורב חס', וקשה לפי' רש"י דעושה רב חסדא עיקר, ואדרבה דרב הונא היה עיקר, כדאמ'[רינן] [גיטין ז' ע"א] אמ' ליה לרב חסדא חסדא שמך וחסדאים מילך. מתוך שזה בורר לו אחד וכו', וקש' לפרש"י הוה ליה לומ' דהשני בעלי דינים יהיו בוררים השלישי דתו יהפך בזכותם וצייתי להם בעל דינא, ע"כ. כך היו נקיי דעת שבירושלם, ותימ' מאי איריא נקיי הדעת אפילו כולי עלמא נמי, ונ"ל דכולי עלמא לא חיישי(נן) אלא משום חשש פסול שלא יבטל עדותם, אבל נקיי הדעת היו חוששין להעיד (מפי) [עם] עם הארץ או איניש אחרינא משום זילותא, לויי"ה. כל כמיניה דפסיל דינא, וקשי' והא אמרינ' דבענן דעת בעלי דינין, וי"ל ה"מ מדיין שלישי אבל מהשנים לא.
<h2>דף כג:</h2>
לכך פרש"י דהא דג' רועי בקר מיירי בדיינים, לפי דסוגי' דשמ'[עתין] משמ' דרוצה למוכח עדים מדיינין. כגון דקבליה עליה כחד, וקש' אמאי מייתי הא דרב דימי בלא מילת' דרב דימי מצי מוכח מדקאמ' בהדיא דיכול לחזור, וי"ל אי לאו הא דרב דימי ה"א הא דקאמ' ר' מאיר דיכול לחזור מיירי כגון דקבל עליה כתרתי ועוד דקרוב הוא, אבל לעיל דקביל בחד אימ' דהוי כשר כתרתי דלא מצי הדר ביה. אבל חד כביתרי ד[ל]עלמא לא חזי אימ' מודי ליה לר' מאיר, וק' והלא ג' רועי בקר לא חזי לכולי עלמ' ופליגי, נ"ל דשאני רועי בקר דמצי חזי לכולי עלמ' בתשובה אם יחזרו בהם, אי נמי שכשירים מן התורה, לויי"ה. בבא הוא ואחר לפוסלו, פרש"י ודייני בערכאות כדאוק', כלומ' והרישא דדייני לא מצי [להקשות] כל כמיניה, דאיירי בערכאות. מחלוקת בשני כיתי עדים, פרש"י ואם בקש ולא מצא, הק' רש"י הרי נוגע בעדות דדילמא לא ימצא כת אחרת, ותירץ דקסבר ר' מאיר כו', כלומ' לאו משום דנוגע בעדות אלא משום דצריך לברר ולא בירר, והני מיפסלי וכו', והק' רש"י לעולם נוגע בדבר הוא, דסבר האי פוסל צריך להביא שתי כתי עדי' ומיפסל זה כת ואם ימצא כת אחר' אפילו היא כשירה הרי היא כמאן דליתיה דהא צריך לברר ולא בירר אפילו יביא אחרת כשירה, ותירץ הכי לאו נוגע בדבר הוא, דהני עדים לאו להך עדות דווקא נפסלו דאפילו לעדות אחרת משום הערעור נפסלו, וכ"ת צריך לברר דבריו כגון שהביא אחרת והיא כשירה (אין) [אף] כו', והאי דקאמ' הכי לא דק, נ"ל ע"ד, מכתיבת ר' אהרן גיסי.
מחלוקת בשתי כתי עדים, פי' רש"י קצר, וה"פ [שאמר] בעל דין בפנינו יש לי שני כתי עדים כדברי, הביא ראשונה ועמד חבירו ואחר ואמ' פסולין הן, וא"ת היכי יכול לפוסלן והלא נוגע בעדות הוא שא'[ם] לא ימצא הכת האחרת יפסיד תביעתו, ואלמלא נפסלו הללו היה יכול להרויח תביעתו על ידיהן, תריץ השתא לא נוגע בעדות הוא שאפילו לא נפסלו כיו'[ן] שאמ' שיש לו כת אחרת אם בקש ולא מצא יפסיד, דקסבר ר' מאיר צריך הבעל דין לברר ולהעמיד על האמת כל דבר שטוען בב"ד, והני שנפסלו מפסלי אף לעדות אחר', וא"ת עדיין נוגע בעדות שהרי אמר בב"ד שיביא ב' כיתי עדים והוא לא הביא כי [אם] אחת כשירה א"כ מפסיד על ידי הבעל דין שפסלן, לא היא, כיון שהביא הכת [הראשונה] אינו מפסיד שהרי בירר דבריו שאמר להביא והביא, שלא דק לומ' שתי כתי עדים כשירים, דסבר שכשירים היו לפיכך אם האחד נפסלה אין בכך כלום. נמצאת כת שניה קרובים או פסולים מהו, פרש"י ה"ג כמ' שפירשתי, ולא נהירא חדא דאין זה בירור דברים לר' מאיר הואיל וכת אחת נפסלה עדיין נוגע בעדות הוא ועוד דאי נמי הוי בירור דברים לר' מאיר הואיל וכת אחת כשירין מ"מ (ה)נוגע בעדות [הוא] דאם לא ימצא כת שנייה כשרין אלא פסולין נמצא מפסיד בפסול ראשונים, תימ' ומאי קשיא לרש"י הלא קושיא זאת מקשה תלמודא נמצאת כת שנייה קרובים או פסולים מהו, ועוד ק' דקוש' [זו] יכול להקשות ללישנ' אחרינא דפרש"י, לכך נ"ל דה"פ ועוד דאי נמי הוי בירור דברים לר' מאיר מ"מ נוגע בעדות דאם לא ימצא הבעל דין בפני הדיינין נמצא מפסיד בפסול הראשונים דאם לא נפסלו הראשונים היה מוציא תביעתו על פיהם ודבריו נבררין על פי השבועה אעפ"י שפסולין כדפרשינן דלא דק, אבל השתא שנפסלו הראשונים לא יביא השנייה בפני הדיינין כיון שמצא שהם פסולין נמצא מפסיד בעדות הבעל דין, והשתא ניחא דלאו בעיא [ד]התלמוד הוא שהרי הא דבעי תלמודא נמצאת כת שנייה כו' מיירי שהביאו לב"ד ומצאו הדיינין פסוליהן, וגם ניחא ללישנא אחרינא ליכא להקשות קושיא זאת שמיירי שהביא השתי כתות בבת אחת כמ' שפרש"י ר' מאיר סבר אין צריך לברר וזה שאמ' להביא ב' כתות עדים והביאן, א"כ משמ' שכבר באו. כבר העידו עדים ראשונים, פרש"י כת ראשונ' שהעידו בעדותן של בעלי דינין ומהמני דכיון דשני' פסול[ה] תו לא מפסלי קאמאי דהוה ליה [נוגע] בעדו' ולשון ראשון (כמ') [נראה] מדנקט כי האי לישנא כבר העידו, ק"ל וללישנא [קמא] היכי ניחא טפי (ללישנא) [דלישנא] דכבר העידו משמע בשעה שהעי' היה עדותם נכונה, [וזה אינו], שבשעה שהעידו נפסלו, והא דמהימני משום דנפסלו השנייה, וא"כ הויא ליה נוגע למפ'[רע], והשת' לפיר' זה לא היה לו לומ' כבר העידו כי אם הוה ליה נוגע בעדות למפרע, אבל ללישנא קמא אתיא שפי' לישנא דכבר העידו.
גירסא ראשונה ר' מאיר סבר צריך לברר, ולא איכפת לן אם הראשונים פסולים, והק' רש"י איזוהי בירור מאחר שכת אחד נפסלו, ועוד אינמי הוי בירור מ"מ נוגע בעדות הם כשהעידו לפסול הראשונים דאי משתכחי הכת השיני פסול נמצא (שמתבק) [שמסתלק] עדותן, וקש' זו לפי המסקנא דמסיק אמר להם כבר העידו הראשונים ומיפסל קאמאי אף לאחר שנפסלו האחרוני', ופי' הקונט' לשון אחר ר' מאיר סבר אין צריך לברר, כלומ' שאין צריך שיהא שיני כתי כשירי', ואיירי ששניהם לפנינו, ותימא מה תירץ מקושייתו שנייה מ"מ נוגע בעדו' הויא אי משתכחי הכת שיני פסולים, ונ' לי דודאי לגירסא ראשונה מקשה שפיר דקאמ' ר' מאיר צריך לברר ולהכי נאמנים לפוסלן שאינו נוגע בעדות, דאי הוה סבר אין צריך לברר ולא היה נאמן לפוסלן דנוגע בעדות הוא (לפי) דילמא לא משכח אחרינא, א"כ חשבת לנוגע בעדות משום ספק העתיד, להכי מקש' רש"י כיון דחשבת ליה נוגע משום ספק העתיד לבא שמא לא ימצא אלא אותו כת, א"כ כי אמרינן נמי צריך לבר'[ר] הויא ליה נוגע בעדות משום ספק העתיד לבא שמא ימצאו הכת שיני פסולים ולקמן מסיק כבר העידו כו' ולא הוי נוגע בעדות, אבל לגירסא שנייה ר' מאיר סבר אין צריך לברר פי' שיהיו שנים כשירים ולהכי אינו נוגע בעדות דאי הוה סבר צריך לברר שיהיו השנים כתים כשירים א"כ נוגע בעדות דכיון דפסלי כת ראשונה לא מהני שום עדות א"כ לא מיקרי נוגע בעדות על שם העתיד כי אם באש' הוא שם, למבי"ן לוי"ה. ר' מאיר סבר אין צריך לברר, פרש"י פ"א אין צריך ויכול לפוסלו, וק' והיאך מצי לפוסלו והא חיישינן שמא לא ימצא אחרים והוי נוגע בעדות, וי"ל לכך פרש"י שהביאו לשתי כתי עדים לפנינו והם נמצאו לפנינו והן נמצ' כשרים, ולפי' ראשון לא הביאו השתי כתים עדים אלא האחד. והיינו דאיכ' בין גירסא ראשונה לגירס' שנייה, מכתיב' רבינו ברכיה. כבר העידו, לשון ראשון ל"נ, מדנקט כי האי לישנא כבר העידו, הוה ליה לומר כבר נפסלו.
<h2>דף כד.</h2>
תשעה נטלה עילם ואחת כל העולם, דכת' [זכריה ה'] יוצאות, באיפה אחת, פי' והאיפה שלש סאין והסאה ששה קבין הרי י"ח קבין כו'.
<h2>דף כד:</h2>
הא תנא לה רישא, הקשה לי ר' יצחק לפי מאי דס"ד דליכ' חילוק בין תולה בדע' עצמ' לתולה בדעת אחרים א"כ ליפר' לשמואל דאמ' לעיל במחול לך מחלוקת אבל באתן לך דברי הכל יכול לחזור, ולדידי' תרתי בבי למה לי, וה"ר אהרן פי' דשמואל אוקי תרי בבי חד לפני גמר דין וחד לאחר גמר דין, אבל רבא לא מצי לומ' הכי, דלקמן מוכח דאית ליה לאחר גמר דין מחלוק' ולא לפני גמר דין. אבל תולה בדעת עצמו, פי' רש"י להפטר וידע ומחיל, וק' והא באתן לך מחלוקת ומאי וידע ומחיל, וי"ל ה"פ אבל תולה בדעת עצמו של בעל דין אסיק אדעתי' של תובע דודאי נדר ליה וידע הנתבע ומחיל ליה שבועה חמורה בשביל שבועה מועטת דדור לי בחיי ראשך. כל כי האי גוונא לאו אסמכתא הוא, פירש"י היכי דמי אסמכתא אם אוביר ולא איעביד, ה"ק כגון אריס שאמ' לאריסה אם איבור שלא איעביד מלאכה אשר לך היזק שלך [אשלם] במיטב קרקע שלי, וזהו אסמכת' דעתא וסבור שלא יבא לידי כך, ועוד פי' כגון משליש שטרו, כגון ראובן שנתחייב לשל' מנה ושלם לו חצי מנה ואמ' ראובן לשמעו' תשים שטרי ביד שליש משום דשטרי מזכיר ממנה ואיני חייב לך אלא חצי מנה ונתנן ביד שליש ואמ' ראובן לשליש אם אתן לך [חצי] מנה באותו היום הרי טוב ואם לאו תחזו' לשמעון השטר, וזהו אסמכתא דטועה וסבור לא יבא לידי כך. מאי בינייהו, פי' בין (ר' אמי) [רמי] ורב ששת דפליגי באסכמת' דבין מר לבין מר פסולין לעדות.
אבל תולה בדעת עצמ' אימ' (ועוד) [מודי] לרבנן, פר"ש בעל דין אסיק אדעתיה דודאי נדר ליה כדי להפטר וידע ומחיל, תימ' הא הו' דאמ' מחלוקת באתן לך והיכי מצי למימ' במחול לך מיירי, ונ"ל הא דפי' רש"י וידע ומחיל השבועה דאורייתא דמוחל לו בשביעית או בחיי ראשך.
<h2>דף כה.</h2>
גברא אגברא קא רמית, פי' מ"ר יהושע. והתניא כו', פי' אלמ' רבנן פליגי עליה דר' יהודה דאפילו כי יש לו אומנות אחרת פסול וקש' לר' יוחנן ולר' יהושע דאמ' דאימתי לפרש הוא ורבנן דמתניתין לא פליגי עליה. והך מתניתין קתני בין שיש לו דמשמע משום אסמכתא ר' יהודה גופי' אמר משמיה, רי"ט. פסליה רבא, פי' פסל בר ביניתוס על ידי אותו הלוה שפסו' לעדות. צריכא, וקש' כי הצריכות' אינו אלא אליבא דחד.
<h2>דף כה:</h2>
דאפילו לגוי דמותר לא מוזפי, וקש' למ"ד [ב"מ ע' ע"ב] דאסור, מ"מ משום כדי חייו שרי. פרש"י דליכ' למימ' גבי בהמות איקדמיך יונך ליון גבי בהמות, פי' שיוליך הבהמה לילך אחר בהמות הבר דחייש שמא ירדפוה חיות. לעיל, סתם גבאי כש'[ר] והא דאמ' לעיל הוסיפו עליהם הגבאין מיירי דידעינן דגבה יותר מכדי גבאותו, ואשמע' חידוש אעפ"י שהחזיר פסול משום לא ידע ממי שקיל.
<h2>דף כו.</h2>
תגרין, גבי העניים קרים העניים תגרים משום שמאספים דבר מן ההפקר והבעלי בתים הם אנסים, וא"ת מאי איכ' בין תגרים לסוחרים, וי"ל סוחרים הם לעולם ותגרים לפי שעה. בעסיא, וק' והלא בעסיא הוא חוצה לארץ ואין מעברין השנה בשביעית, וי"ל האי עיבור הוי חישוב. כהן וזמיר, ואיכ' איסורא משום דיניק טפי. כגון אלו החשודים [על] השביעית, שנעשו סניגורים לאותן החורשים ואומרים יכול לומ' אגיסטון אני בתוכה. קרנהו רועי בקר ולא אמ' להו ולא מידי, פי' הם אמרו לר' יוחנן אמאי שמעת שחירף אותנו וקרא אותנו רועי בקר ולא אמ' להם כלום, ואמ' להם ר' יוחנן ואם קרא אתכם רועי צאן, שגרוע טפי, מאי אימ' להו. השלימו, לש'[ון] תשלומין.
פוקו וזרעו בשביעית, פרש"י בשביעית בזמן (...) [הזה דרבנן] דבטלה קדושת הארץ, ק"ל הא קיימא [לן] קדושה שנייה קדשה לעתיד, ור' ינאי (אמ') [אחר] קדוש שנייה הוה שהרי היה אחר חורבן בית שיני, ונ"ל דהא דאמ' דבטלה קדושת הארץ היינו משביעית שלא תנהוג איסור שביעית בזמן הזה כדאית' פר' השולח [גיטין ל"ו ע"א] אבל ממעשר ותרומה נהגא קדושתא.
<h2>דף כו:</h2>
מפר מחשבות ערומים, פרש"י מחשבה מועלת מחשבה שאדם דואג על מזונותיו, ול"נ הא'[י] פי' כיון שאין מחשבתו על דברי תורה, לכך פרש"י שמחשב כך וכך אלמוד, כגון עיני כסיל בקצה הארץ [משלי י"ז]. ד"א, לכך [לא] פרש"י חזיר משום דאמ' לקמן הא בצינעא, ואי חזיר, בצינעא מי שרי, ועוד מאי קאמ' חיותיהם הוא, אפילו כדי חייו אין מותר לאכול חזיר. ארבעין בכתפיה וכשר, והלא חייב מלקות אפילו בלא עדים והתרא' דמלקין על לא טובה השמועה [קידושין פ"א ע"א]. איקבור נפש בי"ט ראשון, משום דמת בי"ט ראשון יעסקו בו עממים.
<h2>דף כז.</h2>
אינמי דפסלינהו בגזלנותא, וק' דלהא לא הוי עד זומם ע"כ. מועלין בשבועות שוא, [שאמ'] על העמוד של אבן שהיא של זהב ואע"ג דלא רשע [דחמס הוא], וקשי' לרבא. שבועות דעלמא, פי' של ממון. אל תשת רשע עד ואל תשת חמס עד, פי' לישתוק מחמס עד וליכתוב רשע עד א"כ (למה) חמס למה לי. אילו הגזלנין ומלוי בריבית, דרשע דחמ'[ס] נינהו והקש' רש"י ליפרוך לאביי מתרתי ולרבא מחד דאימ' דווקא הני פסולין ולא משומד לתיאבון ותיר' כו'. אבל (קודם) [הוזם] בדיני נפשות, האי הוזם לאו הזמה ממש דא"כ יהיה נהרג, אלא האי הוזם היינו הכחש'.
<h2>דף כז:</h2>
וחורגו לבדו, פי' רש"י ואי קשי' כו' לא תיקשי, והקש' רש"י לישתוק מלבדו ואנא ידענא מכללא דבעל אמו, וק' היאך תוכל לידע לבדו מכלל דבעל אמו והא בעל אמו פסול בנו וחתנו והכא נמי נימא גבי חורגו, וי"ל הא ליתא, דלא מצית לומ' מכלל דבעל אמו דיהיה חורגו אב להיות בנו וחת'[נו] פסול כיון דלא תני בהדיא במתניתין אלא מכלל דבעל אמו חזינן דפסול ולא אב, והא דלא תני במתניתין אב ובן, משו' דפסולים לעולם לכך לא תני, והקשה ריב"ן מדפריך בגמ' בן בעל אמו היינו אחיו ואמאי לא פריך נמי חתן בעל אמו היינו (חתן) בעל אחותו, ותיר' תנא בעל אחותו מן האב ותנא בעל אחותו מן האם, ועו' הקש' ליתני בהדיא אחיו מן האב ואחיו מן האם ובעל אחותו מן האם, וי"ל תנא אחיו ובעל אחותו וסתמ' קתני בין מן האב ומן האם, ובניהם וחתניהם דקתני לא קאי אבעל אמו, דפשיט' דבן בעל אמו היינו אחיו וחתנו היינו בעל אחותו, אלא בניהם וחתניהם קאי אאחריני שהן לצור'[ך] ואיידי דקתני ליה משום אחריני קתני להו משום בעל אמו, ואי קש' כי פרי' בגמ' היינו אחיו ליפרוך מכולהו נמי, וי"ל דכולהו איצטריך משום בניהן או משום חתניהם, אבל זה לא אצטרי' אפילו לגופיה דהא בכלל חורגו הוא ומשום בנו לא איצטריך דהיינו [אחיו ומשום חתנו לא איצטריך דהיינו] בעל אחותו, אם ללמד שלא יומתו בנים בעון אבות הרי כבר נאמ' [דברים כ"ד] איש בחטאו (ימות) [יומתו] וגומ', הוה אמינא שהבן נהרג בעון האב, כמ' שמצינו באמציה שרצה להרוג את הבנים בעון (הבנים) [האבות] דכת' [מ"ב י"ד] ואת בני (המלכים לא הכו) [המכים לא המית] ככתו' בתורת משה. ולא ימתו בעדות בני', וא"ת והא גבי אמציה דמיירי בעון אבות ולא בעדות דכת' ואת בני (המלכים לא הכו) [המכים לא המית] ככתו' בתורת משה. ובני' בעון אבות לא כו', צ"ל שאין חילוק בין דיני שמים לדיני אדם, ובנים לא יומתו מיירי בדיני (שמים) [אדם] מדלא כתי' אינו פוקד, ופוקד עון אבות מיירי בדיני שמים. כשהוא אומ' איש בחטאו יומתו הוי אומ' כו', וק' היאך תוכל לומ' שראש הפסוק וסופו מדברים בשני ענינים, וי"ל באם אינו ענין מיירי.
<h2>דף כח.</h2>
מאי חתנו חתן בנו, וק' לחתן בנו קאמ', א"כ נמי גיסו בנו וחתנו דקתני, והיכי פסול והחתן חרגו כשר, וכ"ש זה דרחוק הוא טפי מחתן חרגו, וי"ל הא דקתני חורגו לא לאכשורי בנו קאתי אלא [ד]לא פסולי בן בנו אתי וא"כ בן חרגו פסול וה"ה לחתנו ולפיכך חתן בן גיסו נמי פסול. ל"ב הויין, פירש"י ואע"ג דאיכא [תו ח'] חתני', (אבות) שם חתנות אחת היא, וק' אמאי לא אמ' שם (בנות) [בנים] אחד הם דשם בנים ובני בנים חד הם, ובציר ממנינא, דקא חשיב להו בתרתי, וי"ל דגבי חתנים חד הוא דלא חמירי אלו מאילו דכולם שיני ושלישי, אבל בנים חמירי מבני בנים לכך ליכא למימר שם בנים חד הוא, ואומ' הלוי שכך רוצה לפרש, דכיון דחשיב חתן בניהם דפסולים וזהו מטעם (דבענן) דבעל כאשתו והוי כבניה', כ"ש בחתניהם דאבות דאמ'[רינן] בעל כאשתו והוו בכלל בניהם, וכיון דחשיב בניהם הוו חתניהם בכלל, לויי"ה. חתן כדור אחר, וליכ' למימ' בעל כאשתו, כיון דאיתפליג דרא. ורב אכשר שלישי בשיני, דקאמ' אחי אבא לא מעיד לי אבל בני לבנו כשר, וק' דהא איהו נמי פסיל שלישי בשיני דקאמ' אחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו, וחתנו כדור אחר דמי דהוי שיני בשלישי, ונ"ל שלא זהו מדברי רב אלא משנתינו הוא, וה"ק רב כיון ששנינו במתניתין שאחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו כך אני מוסיף שגם אני לא אעיד לו אני ובני וחתני ובזה התוספת שאמ' רב מדעתו קאמ' תלמודא דרב אכשר שלישי בשני, לויי"ה.
<h2>דף כח:</h2>
מהו שיעיד אדם באשת חרגו, פי' הקו'[נטרס], על נכסי מלוג בהשפט אדם מן השוק ובשאר נשי קרובים לא מבעיא לן דכיון דבניהם פסולין לו והו' להם פסול אף לנשים לפי שהבנים ראויין לירש אמן אבל חורגו דבנו כשר מבעי לן באשתו, לשו' הקו'[נטרס], וק' לי אי חורג' בחיים א"כ הוא יורש אשתו ולא בניה, ואם אינו בחיים אם כן הוה ליה קרוב ונתרחק, ולית הילכת' כר' יהודה, כדאמ' רב נחמן גופי' לקמ', צ"ע, לוי"ה, והק' רב תבעי באשת בן אחי אביו דבנה כשר, ונ"ל דחד מרובות נקט, ורבינ'[ו] פי' דאיבעיא באשת (חבירו) [חורגו] משום (דחברו) [דחורגו] לבדו, ושמא לבדו למעט אשתו ובניו וחתנו, או שמא (בגופו) [אשתו כגופו] ולבדו דתנן למעט בנו וחתנו, לויי"ה. בעל כאשתו, פי' האב (מן) (החוגר) [החורג] הוי כאמו של (חוגר) [חורג] והרי הוא חמיה, לפי לשו' שיני קאי לחורג, וללשון ראשון קאי לבעל אמו. אשה כבעלה, פי' אשת (חוגר כחוגר) [חורג כחורג], ומ"מ הוא כשר לה [כ]במתניתי' וחרגו לבדו, וי"מ דליכ' בינייהו אלא שינוי לשון, וי"מ דאיכא בינייהו, ולמ'[אן] דאמ' בעל כאשתו היכא דאיתפלוג דרא לא אמ' אלא דווקא בהאי דור, כיון דלא מוכח מקרא, אבל למ"ד אשה כבעלה מקראי נפקא לן לקמן בסמוך, אפילו איתפלוג דרא, כלומ' שנתרחקו, מ"מ אשה כבעלה ופסול לה.
ר' יוסי אומ' גיסו, (פרש"י) [והק' רש"י] [מאי] (ו)נפק' מינה אי טעמא הוי משום דלדידיה בעל אחו' אמו או משום קרוביו מ"מ חזינן דבן גיסא פסול, ותיר' נפקא מינה דאי הוי טעמ' משום קורבא א"כ חתנו של גיסו כשר, ויש מק' הכל א"כ דמכשר ר' יוסי בחתן גיסו א"כ ליכ' ח' אבות במתנית', וי"ל האי חתן הוי קרוב מחמת קרוב, דחתן דחשיב מתניתי' הוי חתן בעל אחות אמו ולא חתן גיסו. בריית' ר' יוסי, ואית דמפרשי דבניהם הוי מאשה אחרת ולא פליג ר' יוסי אבעל אחות אמו ולכך מפרשינן כן דלא פליג אבעל אחות אמו, משום [דאי] פליג אבע'[ל] [אחות] אמ'[ו] אז ליכ' ח' אבות במתניתי', ול"נ לרש"י (קאי), פי' דכל בני' דמתניתי' מאותה אשה קאמ', דומי' דבן אחיו וכל אחד דמתניתי' דהוי קרובים משום שהם אחים מן האב, ועוד אפיל' תימ' דלא (חשיב) חיישינן אלא לקורבא מן האב ולא מן האם, (ו)מ"מ תיקשי לרב חסדא. והא דלא פריך מר' יוסי דבריית' לר' יוסי דמתניתין, משום דאיכ' למימר דר' יוסי דמתניתין אליבא דמשנה ראשונה קא מיירי.
<h2>דף כט.</h2>
והוא לא אויב ולא אוהב לו יעידנו, מדלא כת' והוא אוהב לו, ופרי' מידי אוהב ואויב כתי', פי' הוה ליה לומ' מכלל לאו אתה שומע הין שכן דרך כל המקרא, לויי"ה.
ומפני מה לא טען לנחש, וקש' מאי קבעי והלא נמי לא טען לאשה ובשביל הנחש לטעון, וי"ל ה"פ מנין שאין מאריכין טענות למסית כדי שיוכל לבא לידי זכות, ומשני מנחש הקדמוני, שלא הארי'[ך] המקום עמו טענות כמו שעשה לאדם וחוה, לאדם דכת' למה זאת עשית, ומתוך כך מצא זכות שאמ' האשה נתנה לי ואוכל, וכן לאשה אמ' למה עשית זאת וענת' הנחש הישיאני ואוכל, אבל לנחש מיד כשבא אליו קללו, ומתוך פי' זה נתרץ מה שמקשין העולם מאי קא בעי מנין שאין טוענין כו' (והא כבר) [והיאך] מוכח שאר מסיתים לע"ז מנחש והלא לא היה מסית לע"ז, וי"ל דכת' [בראשית ג'] והייתם כא'הים ואמ'[רינן] לקמ' [נ"ו ע"ב] דע"ז הוא, אינמי מדחזינן נחש שלא הסית לע"ז כ"ש מסיתים לע"ז דחמירי. מאי הוה ליה לומ' דברי הרב דברי התלמיד כו', משמ' אם היה טוען כן היה נפטר, וק' א"כ לא ימצא לעולם דמסית חייב דמצי לטעון כך, צ"ע, וק' אם מועיל אותו טענה א"כ נחש היאך נדון היה לו לומ', צ"ע. אמתים, והקש' רש"י ואע"ג דאין מאתים בלא אלף, מ"מ הברת התיבה במקום אלף.
<h2>דף כט:</h2>
אמ' רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע עצמו, ק"ל והלא היה מתכוין להשביע עצמו שלפי שקוראי' אותו קב רשו והוא דאמ' מאן מסיק ביה אלא פלניא ופלניא א"כ משמע שהיה מתכוין להשביע עצמו, ונ"ל דה"פ אמ' רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמ', פי' מה שאמר מאן מסיק בי אלא פלני' ופלניא פשיט' שלא היה חייב להם ומה שאמ' שהי' חייב להם לפי שאם אמר שלא היה מחוייב לשום [אדם] יחזיקוהו לעשיר ולא היה רוצה שיחזיקוהו לא לעשיר ולא לעני, ושוב שמעתי שכך פי' הריב"ן.
<h2>דף ל.</h2>
ודילמא בי דינ' דרב אשי כרב סבוראי, ולא רב אשי עצמו. אם בשדה דבריו קיימין, וק' ואימ' אדם עשוי שלא להשביע בניו, ע"כ. לשלומי איהו מנתא, לא חש להאי טעמא לומ' מילתא [למאן דאמר] דמדברי' נזדכה פלוני, משום דלא חש אלא לר' יוחנן וריש לקיש דפליגי להדדי לעולם, ועוד דאינו אלא מכריע כדקאמ' לבתריה אית ליה דמר ואית ליה דמר.
ואין עדותן מתקיימת כו', לאו מילתי' דר' יהושע דמדקאמ' ר' יהושע בראייה בזה אחר זה כ"ש בהגדה, כדאמ' לקמן. אטו כי אתו תרויהו בחד פומה מסהדי, צ"ע אין בחד פומ' מסהדי, כל אחד בתוך כדי דבור של חבירו אחר גמר עדות של חבירו, וי"ל דאי איפשר לצמצם שלא ישהא מעט יותר מכדי דיבור, צ"ע.
<h2>דף ל:</h2>
לעי"ל, כך שמעתי שמודה ר' יהושע ב"ק לר' נתן א"ל וכי לזו הוצרכנו, ותימ' מאי סבר פשי'[טא], ונ"ל שרוצה לומ' שמודה ר' יהושע, שאומ' דראייה בזה אחר זה מועיל, שמ'[ועיל] הגדת עדותן בזה אחר [זה], דסד"א דתרי קולי לא מקילינן בחד עדות שיועיל ההגדה בזה אחר זה [שאם אמר שיועיל ראייה בזה אחר זה] דליכא אלא חד קולא מעתה שיועיל בכל עדיות לחלק, לויי"ה, והשת' ניח' מה שקש' מה זה שאמ' ר' (יהושע) [שמעון] בן אליקים לר' יוחנן דין יודע, שהיה ר' יוסי ב"ר חנינא יודע אם הלכה כר' יהושע ב"ק אם לא והלא ר' יוסי לא היה יודע אם הלכה כמותו אם לא, ועוד מה זה שהשיב ר' יוסי ב"ר חנינא לר' יוחנן כך שמעתי שמודה ר' יהושע לר' נתן, והלא ר' יוחנן לא היה שואל ממנו [אלא] אם הלכה כמותו אם לא, ומה ששאל רבי יוחנן לא השיב לו, על כן נראה לי דר' שמעון תמה על מה נסתפק ר' יוחנן אם הלכה כר' יהושע אם לא והלא יחיד ורבים הלכה כרבים, אלא היה סבור שנסתפק ר' יוחנן לפי שהיה ר' יוחנן סבור דת"ק דר' יהושע היינו ר' נתן ות"ק דר' נתן היינו ר' יהושע ב"ק, משום דתרי קולי נינהו ולא מקילינן שיועיל הראייה והגדה בזה אחר זה, וא"כ הוא דת"ק דר' נתן הוא ר' יהושע (מי) הויא בחד ברייתא ר' נתן בלשו' חכמ' ובברית' אחר' הוי ר' יהושע בלשון רבים, להכי שואל כמי הלכה, וא"ל ר' שמעון בן אליקים דין יודע, פי' שר' יוסי ב"ר חנינא ידע שלא נחלק ר' יהושע ב"ק על מקצתו, נמצא שלא נזכר ר' יהושע בלשון רבים אלא בלשון יחי', וא"כ הוי ר' יהושע ב"ק יחיד במקו' רבים, ור' יוח' השיב לו וכי לזה הוצרכנו, כלומ' זה ידעתי שר' יהושע כת"ק לא פליג אר' נתן, אך איבעי ליה אי הלכה כר' יהושע ב"ק אע"ג דהוא יחיד משום דמסתבר טעמ', וכן במסקנא הלכה כר' יהושע, לויי"ה.
אמ"ל שמעתי שמודה ר' יהושע לר' נתן, תי'[מא] מאי קא מהדר ליה (קדש) [קא שאיל] ליה אם הלכה [כר' יהושע] ומהד' ליה שמעתי שמודה כו', ואי משום שמודה ר' יהושע לר' נתן הלכה [כר' יהושע], ונ"ל דר' יוסי סבר מדמודי ליה ר' יהושע לר' נתן ר' נתן נמי מודי ליה, דמ'[יא] פר'[ק] מקו'[ם] [פסחים נ"ג ע"ב] מאי לאו מדר' שמעון סבר לה כר' יוסי ר' יוסי סבר כר' שמעון, ואמ' ליה ר' יוחנן (לפר') [לזה] הוצרכנו פשיט' דר' יהושע סבר כר' נתן, והשתא עיקר ראייה וכו', אשר מי יימר דר' נתן סבר כר' יהושע דילמ' הגדה הוא דלא בעי אבל ראייה בעי, כנ"ל, ומר"ה פי' שיטה אחרת שווק מאי, ולא ישרה בעיני. בכור, פרש"י תנן בבכו'[רות] [ל"ה ע"א] כל מומין הראויין לבא בידי אדם רועי כהנים אין נאמנין לומ' מאיליו נפל בו מום זה מפני שנחשדו כהנים להטיל מומין בבכורות בזמן [הזה] כדי להתירו כל יחיש ואם הביא בכור להראות לחכם צריך ב' עדים עמו שמאליו נפל מום ואם הביא עד על מום [זה] ועד על מום זה מצטרפין ואי'[ת] דאמ' בעדות בכור להעיד שהתירו חכם ולאו מילתא היא דעד אחד נאמן באסורין עכ"ל, וק"ל אלישנא קמא תיקשי עד אחד נאמן באיסורין, ונ"ל דליש' קמ' לא קשי' דהא אמ' עד אחד [נאמן באיסורין] היינו בדבר שיש בידו לתקן כדפרש בשמוע' קמייתא דגטין [ב' ע"ב], ולהכי צריך ב' עדים ללישנ' קמא שהרי אין בידו להטיל בו מום שאם יטיל בו מום אינו ראוי, אבל ללישנ' בתרא שמעיד שהתירו חכם בידו לתקן ולהביאו לחכם ולהכי פריך והא עד אחד נ"ב.
בעדות בכור, ל"נ [ל]רש"י פי' שיני משום דעד אחד נאמן באיסורים, פי' עד אחד נאמן באיסו' לומ' דמותר הוא, כגון הכא שאסור לאכל הבכור עד שיראה לחכם, וכשיראה לחכם נאמ'[ן] לומ' דחכם התירו, ואין לסתור פיר' ראשון מהאי טעמ' דעד אחד נאמן באיסורין, דאין כאן שום איסור, ואפילו הטיל בו מום דעובר משום שלא יהיה לא יהיה [ביצה כ"ז ע"ב] אפילו הכי מותר לאכל כיון שיש בו מום וקר' הכא יש בידו לתקן אם כן [אין] שם איסור. הודאות אחד הודאות אמנה דקא מודה האי לאו מודה האי, פי' דילמ' לאו אחד מנה וכו', והמוציא מחבי' עליו הראייה. לויי"ה.
<h2>דף לא.</h2>
אלא הוא דאמ' כי האי תנא, פי' נהרדעי דמצרפי אחד אומ' מנה שחור ואחד אומ' מנה לבן אע"ג דמכחשי אהדדי סברי כבי' הלל אליבא דר' שמעון בן אלעזר מכשר כת אחת שאחד אומ' מאתים [ואחד אומר מנה אע"ג דאחד] מכוחש כשר וק' שאני הכא דיש בכלל מאתים מנה, [והכא אין בכלל מנה שחור מנה לבן], כדאמרינ' בסמוך גבי חבית של יין וחבית של שמן, (והכא אין בכלל מנה שחור מנה לבן), ונ"ל שאין לחוש כאן ששניהם העדים אינם מכחישים דברי התובע שתובע מנה סתם אבל לקמן שהתובע תובעו חבית שמן והעד שאומ' חבית יין מכחיש לא מהני עדותו מאחר שאין אחד בכלל חבירו, לויי"ה. וצ"ע אמאי לא הוי טענו חטין והודה בשעורין דפטור. ואומ' הולך רכיל מגלה סוד, פי' דלא נפקינן מקרא (קמן) [קמא] אלא גבי הפסד ממון אבל לא גבי דין לכך מייתי קרא הולך רגיל מגלה סוד.
<h2>דף לב.</h2>
אחד דיני ממונות, איידי דסליק מדיני קנסות נקט דיני ממונו' קודם דיני נפשות. מה בין דיני ממונות לדיני נפשות, וק' לוקיש דיני ממונות לכל מילי מהקיש דמשפט אחד, י"ל איכ' טע'[מא] דכולהו כדמפרש בגמרא. שזמנו כתוב, האי כתוב הוי כתוב ממש, והא דפרש"י מוכיח [שנכתב] לפי דמשמע לפי מה שכתב בשטר שהיה ההלואה ביום [אחד בניסן], ולא היא דההלואה היה קודם. ואי ס"ד בענן דרישה וחקירה היכי חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו, נ"ל משום דאי חיישינן לשמא אחרוהו א"כ אין לגבו' שום חוב על ידי שטר לפי שאינו יכול להזי' לעולם שמא אחרוהו, לוי"ה, ופי' הקו[נטרס] רחוק שפי' מכדי דריש' וחקיר' לאכחושי קא אתי והיכא דקא מתכחשי קמן אנן ניקום וניתרצה למילתייהו בשמא, לשון הקונט', ותימ' מאי פירכ', אין הכי נמי ניקו סהדי בחזקת כשירים שלא יהיו מוכחשים ולא יהיו נפסלים, וכן נר' בפ'. המוקדמין פסולין, וק' אליבא דאביי דאמ' [ב"מ י"ג ע"א] עדיו בחותמיו זכין לו אמאי פסולין, ע"כ, ועוד קש' היכי ידעינן אי מוקדמין הוו, אי אמ' עדים החתומים עליו ידעינן בהאי שטר דמוקדם הוא א"כ שוינהו רשעים ואין אדם משים עצמו רשע, וי"ל כגון דאמ' לזה חתמנו ולזה לא חתמנו פי' לזה חתמנו באונס ולזה חתמנו ברצון. המאוחרים כשרים, פרש"י דא"כ היכי מתרצינן למילתיה דשטרא, פי' דשטרים המאוחרים כשירים, והק' רש"י ואי משום הנך אחרינ', כלומ' מה לנו לחוש אם לא ראו אלו החתומי' מ"מ יוצא ממנו [שהם] מעידים שראו המלוה בניסן, ותי' תהא כמלוה על פה לא טריף כו'. אפי' שמיטה, פרש"י דאי לאו דוקא קאמרי, יהיה כשר בלא טעמא דשמא אחרוהו ובלא דרישה וחקירה על ידי פרוסבול כצ"ל מפי ר' אליהו.
<h2>דף לב:</h2>
כאן בדיני קנסות, הק' הרב מניקול נ"ע אנו בעידי כתו'[בה] דלא שייך נעילת דלת נעביד דרישה וחקי', צ"ע. דין מרומה, והא דמשמע לעיל דאין לדון דין מרומה, כאן שודאי לדיין וכאן שספק לדיין. דיני נפשות פותחין לזכות היכי אמ' להו, נ"ל דבעי משום דהמלמד זכות אין חוזר ומלמד חובה וכיון דפותחין לזכות היאך ילמד שו'[ב] חובה, לויי"ה. והא קא (מחסינן) [חסמינן] להו, פרש"י ויחזרו בהן בתוך [כדי] דבור, ולא קרינ' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, וקש' והא הוי יותר מתוך כדי דבור דשאילת שלום, וי"ל דתוך כדי דבור לאו אעדים קאי אלא אדיינים. מדבריהם נזדכה פלוני, וק' היכי משקרים דיינים והא כבר קבלו עדותן, ושמעתי בשם רבינ' יהודה מפרייש משום [דאי] משקרי העדים יזדכה, ואי מסהדי קושטא הוו ליה סנהדרי שראו כולן לחובה ופוטרין אותו, לכך יאמ' כל אחד לפי סברתי יהא פטור שכולן יראו חובתו, מפי ארי"ה.
<h2>דף לג.</h2>
טיהר הטמא, צ"ל דע"כ [לא] ידע התירוץ לקמן דעירבוב, אבל השתא ידע דהבעל עצמו עירבב, ומחייבינן לדיין משום (דגירס') [דגרם] שעירבבן, ו[כ]ר' מאיר דאמ' גרמא שבנזקין פטור ומ"מ קשי' דקתני מה שעשה עשוי וכי משום שטעה ואמ' על טמא טהור נאמ' על[יו] מה שעשה עשוי, ע"כ.
<h2>דף לג:</h2>
לזכות גרידתא, וקשה היכי תמצא זכות גרידתא אם לא תהיה חובה לאדם שהוא גואל הדם, וי"ל כגון שאין גואל הדם בב"ד, חובתו דמאן, (קאמ') [וקשה] לוקמיה בעדים זוממי', ונ"ל דע"כ מתניתין לא מיירי בעדים זוממים, דהא פשיט' שאין מחזירין דלמה לי לזכו' של זה יותר משל אחר שהרי יש לנו לדון שניהם, לוי"ה.
טעה בנואף ונואפת מהו, פרש"י בשלמ' גבי רוצח איכ' למיטעי כגון שהרגו באומד האבן שאין בה כדי להמית, וק' והא מדאורי' היא דכתי' [במדבר ל"ה] או באבן יד הכהו, ותיר' הקדו'[ש] כגון שנתכון להכותו באבן על מתניו והלכה לו על לבו ומת דאמ' באילו הן הנשרפין [ע"ט ע"א] דחייב ואין הצדוקים מודים בו צ"ע דלאו היינו טעות באומ'[ד] האבן, ונ"ל שאין צדוק' מודים בשום אומד אבן, אלא מפור'[שים] אשר ימות בה בכל האבן אשר המית בה, וא"ת היכי משכחת לחוב, נ"ל שהכהו באבן שאין בו כדי להמית וטעו ב"ד וגמרו דינו לחוב ובא אדם אחר והרגו לזה שנגמר דינו לחובה ופטרו ב"ד ההורג מטעם גברא קטילא קטיל וטעו שהראשון היה פטור והשיני היה חייב ואין הצדוקים מודים בו, ולפי' איירי כגון שמסרבים בו לצאת ליהרג ואינו רוצה ולכך פטרו אותו שהרגו דאי אין מסרבין בו לצאת אפילו הוי ראשון בר קטלא לא הויא פטור כדאית' בפרק אלו הנחנקין [עי' פ"ה ע"א], לויי"ה. מה שפי' הקונט' מי מהדרינן לחובה, וק' והא לא בעי אלא אם יש בו שום דבר שאין הצדוקים מודי' בו שאז אין מחזירין לחובה, והוה ליה לפר' מי לא מהדרינן לחובה, דהאי ודאי פשיט' לו שיש בו הרבה דברים שהצדוקי' מודים בו ומהדרינן לחובה, ונ"ל לפ[רש] שכן רוצה לומ' הקונטר' מי מהדרי' לחוב', בכל משפטיו, (או) מי אמרינן שבכל משפטיו צדוקין מודים בו ואם [טעה] באחת מכל משפטיו מהדרינן לחובה, או דילמ' יש קצת ממש'[פטיו] שאין צדוקין מודים ולא מהדרינן לחובה, לויי"ה. במותרה מפי ההרוג שפי' הקו'[נטרס] צ"ע שאם טעו וזכוהו והלא צדו'[קים] מודים הטעות דאינהו לא בעי התראה, ושמ'[א] יש לומ' שהצדוקין מצריכים התראה מדכת' [דברים י"ז] על פי שנים עדים וגומ', ומצריכי' התראה מפי עדים, עוד נ"ל דאפילו לא בעי התראה מ"מ צריכים לדעת שלא יהא שוגג בו במיתתו של זה ושמא כסבור שמותר להורגו, ואי אינו מותרה אלא מפי ההרוג, בכך אין לחייבו מיתה לדברי הצדוקים, כי יכול לומ' לא הוה לי(ה) (להאמינך) [להאמינו], צ"ע, לויי"ה. והקד'[וש] מפרש כגון דין או יומים דעבד דאין צדוקין מודי' שהוא ביומים זהו מעת לעת. כתנאי, פי' לאשמועינן המחלוקת.
<h2>דף לד.</h2>
ומזכה אני במקומי, פי' הייתי מזכה ממש ועוד אני מזכה ומחזיקני בטעם שלי. אחד מן התלמידי' שזיכה מת, וק' מה צורך של תלמיד זה גבי כ"ג אי איכ' י"ב מחייבין וי"א מזכין בלא האי תלמיד נפטר, וי"ל כגון דאיכ' י"א מזכין וי"א מחייבין והשלישי אמ' איני יודע והתלמיד קם במקומו וזכה אע"פ שמת כאלו במקומו קאי ופטרינן ליה. בשלמ' דברי המחייבים, פרש"י [קשה] דילמ' (דלא לימ') לעולם כותבים משו' משא ומתן שלמחר, וא"ת לשכחיה דליליא חד לא חיישינן, מ"מ צריך למכת' משום דלא לימ' טעיתי בדבר שהצדוקים מודים בו, וי"ל משום משא ומתן שלמחר לא תיקנו תקנה דכתיבת טעמ' הואיל וחיותיה לא ביה עד לאחר גמר דין. מה פטיש כו', לפי ריהט' משמע שהפטיש מפוצץ סלע א"כ מחלק מיבעי ליה ע"כ נראה לומ'. מזבח מקדש הראוי לו, לאו פלוגת' אחריתי היא אך ר' יהושע וחביריו פליגי מאי רוצה לומ' ת"ק, ושיטה התלמוד היא, עיתק. כל הראוי, הא דלא חשיב ג' תנאי, לפי דהשנים תנאי פליגי למפיק טעמ' דת"ק מקרא. לא גרסי' כל העולה, דמשמ' אפי' אינו ראוי. וק' אמאי שינה רש"י לשונו דבראשונה קאמ' למעוטי (קאמ') [קמצים], ואח"כ קאמ' אינו ראוי למעוטי שאור ודבש, וי"ל בראשונה מיירי בדבר שראוי מתחלה ולבסוף נידח' ולבסוף מיירי בדבר שלא היה ראוי מעולם.
<h2>דף לד:</h2>
שחט וזרק איכ' ביניהו, וק' אמאי לא קאמ' עלה וזרק איכ' ביני', ע"כ. יום (תחלה) [תחלת] (גמר) דין ולילה לגמר, וליכ' לומ' איפכא. דתחיל' דין, דהא מקבלי עדים וביום בעי מיהוי. מקיש ריבים לנגעים מה נגעי' ביום דכת' ביום הראות, וליכ' לומ' דהאי ביום הראות מיירי בתחלת דין דבלאו הכי ידענא דמקיש ריבים לנגעים, וע"ק אמ'[אי] לא מוכח מכנגע נר' לי, ולא לאורי [מו"ק ח' ע"א], ע"כ. ההוא סמיא, בשתי עיני' מיירי מדקתני דומיא דלילה. כל הכשר לדון כשר להעיד, וק' והא דבורה שהיתה כשיר' ולא היתה כשירה להעיד, וי"ל ה"פ כל איש הכשר להעיד כו'. סתמ' אחרינא אשכח דיני ממונות דנין ביום וגומ' בלילה, פי' דלא מקשינן ריבים לנגעי'. ופי' הק'[ונטרס] דפי' דסומא הוי כעין לילה ק'[שה] דא"כ תחיל' הדין ליתסר בסומ' כמו שאסור בלילה, ונ'[ראה] שרוצה לומ' דאי הוי סומ' פסול אין לנו לפוסלו טפי מלילה וכי היכי דדנין ביום וגומ' בלילה שיש בו קצת ראוי וקצ' אינו ראוי הכי נמי יש להכשיר סומ' באחת מעיניו שיש בו קצת כשרו' ומתניתין דלעיל פסיל ליה אלמ' דלית הילכ' כוותיה דההיא סתמא מעתה אין לפסול ההוא סומא כלל דכשר טפי מלילה, לויי"ה. עוד י"ל פי' אחר דכיון דגומ'[רין] בלילה א"כ לא מקשינ' ריבים לנגעים ואין לנו לפסול סומא, לויי"ה. ולא בתוך הבית, האי בתוך הוי כמ' באמצע דא"כ קשי' היכן יעמו' כשיראה, ע"כ צ"ל שיעמוד בבית ולא באמצע. והוקע אותם נגד השמש, זהו גמר דין דכת' והוקע והיינו תלייה, וליכא למיפר' דאשכחן לחוב' דאין דנין בלילה אבל לזכות מנא לן, וי"ל דלחובה נפקא לן [לקמן ל"ה ע"א] מצדק ילין בה ועתה מרצחי' [ישעיה א'], והכא נמי לחובה, ואם אינו עניין לחובה תנהו עניין לזכות.
<h2>דף לה.</h2>
ותטהו לה אל הצו', פרש"י אלמא מגולין היו, ועכשיו כסה אותם, וזהו שכתב ותטהו לה, היינו בעבורה, לפי שהיתה פלגש שאול לכך כסה אותם, והק'[שה] ר' אהרן גיסי היאך מוכח מהכא שהיו מגולין משום שהיו תלויין בעצים, ואומ' (שהוקעה) [שהוקעו] חתוכי ראש ולכך כסה אותם משום כבודם. פרש"י גרים גרורים, לשון גררה, כלומ' שנתגיירו אגב גררה, שראו אותם תלויים עלה בלב הגבעונים להתגייר. ולאחותו מה ת"ל, פרש"י אורך דברים הוא זה, כל מה דמיתי מולאחותו דלא צריך להביא אלא הק"ו.
<h2>דף לה:</h2>
הרי שהיה הולך לשחוט פסחו, וק' כיון דעבודה חמור משבת מנא לן מייתורא דולאחותו דמוכחינן דמטמא למת מצוה [דלמא לאו] בעבודה מיירי אלא דבשבת מיירי, והכי נדרוש הרי שהיה שבת ושמע שמת לו מת יכול יטמא כלומ' יחלל שבת לקוברו וליטמא כו' עד אבל מטמא הוא למת מצוה שידחה שבת לקוברו, (וצ"ע) [וצ"ל] משום דבאיסו' טומא' מיירי קרא ושבת לא חילולו משו' טומאה אלא משום מלאכה, וא"כ קשיא מלמול את בנו, דמאי איסור טומא' שייך התם, וי"ל דמ"מ הוא נמנע ממילת בנו בעבור לטמאות למתו, אבל בשבת אינו נמנע ממצות שבת בעבור [לטמאות למתו] שהרי יכול לטמאות ולשמור שבת, אבל נמנע הוא כדי לעשות הקבר ולא דמי לנזיר כלל, מפי הרב ר' יוסף. שבת שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה, וק' מאי ק"ו הוא זה והלא מה שרציחה דוחה עבודה זהו קודם שהתחיל בעבודה אבל משהתחיל בעבו'[דה] לא כדכת' [שמות כ"א] מעם מזבחי, ולא מעל מזבחי, וכמוהו ברציחה מאחר שכבר קדש היום אין לדחותו, ונ' דעביד ק"ו דכי הכי שאין מצות עבודה חלה על הרוצח כך אין איסור (שבתחילה) [שבת חלה] על הרוצח ומותר להורג' בשבת שלא נצטוה איסור שבת עליו, לוי"ה. אף מושבותיכם האמו' כאן מיתת ב"ד ואמ' רחמנא לא תבע', והק'[שה] הק'[דוש] מנא לן שאין שאר מיתות ב"ד דוחי' שבת כגון סקילה הרג וחנק, דילמא הבערה לא דחי שבת לפי שבשעה שהוא מבעיר הפתילה אינו עושה עיקר מצות הריגת ב"ד שאין זה אלא תיקון מעשה שריפה, אבל סקילה הרג וחנק שכשמחללין שבת (ולקיים) [מקיים] עיקר מצות ב"ד אימ' דשריא, דהכי פריך ביבמות פ"ק [ו' ע"א] מה להנך שכן הכשר מצוה גבי כיבוד אב, ותי' הקד'[וש] כו', לא היה לי פנאי לכתו' כל הקו' מן הקדו'[ש].
<h2>דף לו.</h2>
הטהרות והטמאות, פרש"י הטהרות [והטמאות שהוראתן] ביחיד, פי' יכול לישאל ליחיד אם טהור או טמא כשהיחיד יושב עם רבים, ואם הרבים חולקים עליו אז צריך (לגמור) [לעמוד] על המניין. אין מונין אלא אחד, פרש"י וסיפא דבריית' כו', הק[שה] רש"י ואימ' דהא דקאמ' רב שונה אדם לתלמידו ודן מיירי שלא בשעת תלמודו ואז יכול למנותו בשתים והכא מיירי בשעת תלמודו ואז אין מונין אלא אחד, (א"כ משמ'), ותיר' סיפא דבריית' כו', מפי ר' אליהו, וק'[שה] דק'[שה] רישא לסיפא, דרישא אמ' אין מוני' אלא אחד א"כ משמ' דישב עמו וסיפ' אמ' דלא ישב, ואין לתרץ פירושי קא מפ'[רש], מדקאמ' בריש' אין מונין אלא אחד.
<h2>דף לו:</h2>
מנא הני מילי, פי' דהעשרה דברים אין נוהגין בשור הנסקל. אמ' קרא לא תטה, האי קרא מיירי בדיני נפשות, ומהכא נפקינן כל העשרה דברים, דכל העשרה אין אלא לבקש אחר זכותו. וכ"ג חדא היא, דמאי טעמא ממזר פסול כו' הכל הוי מן הפירוש.
<h2>דף לז.</h2>
במתנית', הוצרכו לסמ', פי' שמת אחד מן הדיינין היושבים על הספסל אז כולם ניידי שהשנייה בא לראשונה והשלישית לשנייה ואותו שבררו מן הקהל אינו יושב (עם) [בין] התלמידי' בשום מקום כדפרש"י ולא יושב במקום ראשון מן השורה של שלישי' אלא יושב בסוף שורה שלישית. הסהר דומה לסהר, זה הלבנה.
אבא גדול מאביך, אם נברא בתחילה שנים היה אחד אומ' לחבירו באתי מן הגדול והחשו'[ב], אתה מן הרשע, דהשתא כי לא ברא אלא אחד אמ' כן כ"ש אם היה בורא ב' יחד.
<h2>דף לז:</h2>
(אם) אראה בנחמה, פי' אם [לא ראיתי] לא אראה בנחמ', והשתא לאו קלל אותו, השתא [קשה] קצת האיך שייך כאן נחמה והא לא נחרב בית המקדש בימיו של שמעון בן שטח. שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים, וקש'[יא] יש כאן, משמ' שאם היה איניש אחריני עם שמעון בן שטח שהיה חייב ואמאי והא לא ראו שהרגו אלא מאומד, לכך י"ל ה"פ על פי שנים עדים שראו המעשה שהרגו יומת המת אבל אנו לא ראינו שהרגו, ושמעון בן שטח איניש אחרינא הוה בהדיה, והא דלא חשיב אותו מפני כבודו.
<h2>דף לח.</h2>
על אלתו, הק' נשבע שלא יהא לו בנים ושאל התרה לשבועתו על פמליא של מעלה ופמליא של מעלה התירו לו. יהודה וחזקיה, ל"ג ר' יהודה, דקטני' היו. והיה למקדש [ישעיה ח'], למקדש לש'[ון] הזמנה, וה"פ מושיען של ישר' דהיינו משיח יהיה מכשול לב' בתי אבות שלא יבא עד שיכלו. ועדיין גלות יכניה, פי' היינו הצדקה של הקדמה שהקדים גלות צדקיה בעוד שהיה גלות יכניה קיים, שאם לא היה גלות צדקיה עד שיכלו כל הגלות יכניה היו גלות של צדקיה עמי הארץ, שגלות יכניה למדו להם תורה.
<h2>דף לח:</h2>
מוקרא, פורטודא בל'[עז]. אלא א"כ נדמה כבהמה, פי' שאינו יודע טוב ורע כבהמה. שנ' [תהלים מ"ט] אדם ביקר בל ילין, פי' שאדם הראשון לא היה מושלך מגן עדן אלא בעבור הנחש שהיה חיה רעה שנ' [בראשית ג'] הנחש השיאני ואוכל. לעיל, מידה אחת, מקצה הארץ ועד קצה מדה אחת היא, וק' דאמ'[רינן] [פסחים צ"ד ע"א] כל העולם כולו תחת כוכב אחד עומד, ושאר הככבים היכן הם תלויים, ותי' מורי אבי דה"פ דכל העולם (על) [תחת] ככב אחד עומד אם היה נשתטח כדינו וכבריתו. מה יקרו, מה כבדו. ראשיהם, לש'[ון] ראש ולענה [דברים כ"ט]. יקרו, לשו' ארמי הוא. משך בערלה, היה נימול ומושך בערלתו אילך ואיל' לכסות המילה. נגלו, לשו' רבים. העונה, לשו' יחיד. קרובים, לש' רבים. אליו, לשו' יחיד. רמיו, לש' רבים ב' כסאות. עתיק, לשו' יחיד. לא ישא לפשעכם [שמות כ"ג] למה לי, אמ' לו המין כיון שאינו א'וה פשיט' דלא יש' לפשעכם אלא ש"מ דהוא אלוה וה"ק אל תמר בו אל תחליפני בו כי אינו רוצה לישא לפשעכם. א"ל, ר"ג. הימנותא בידן, דהוא אינו א'וה דאפילו בפרונקא.
<h2>דף לט:</h2>
משך בקשת לתומו, זה היה נעמן שהרג אחאב. ויך מואב וימדדם בחבל, פי' דוד מדד המואבים בחבל. ויקח בנו הבכור, פי' היינו מישע מלך מואב לקח בנו הבכור ושחטו על חומת העיר, ולא אתפרש אם עשאו לשם ע"ז או לשם שמים, י"מ לא היה בנו ממש אלא בנו של מלך אדום ונתנו למישע בערבון לקי' ברית שלום ביניהם וכי סייע אדום לישר' להתגרות על מואב שחט בנו והינו דכת' [עמוס ב'] על שלשה פשעי (ישרא') [מואב] וגו'. מאי והיה קצף, פי' למה יהיה קצף על ישר' בשביל חטא מישע מלך מואב. כמתוקנין, שבאומות היינו עגלון מלך מואב שקם מכסאו כשבא אהוד להורגו. כמקולקלין, זה מישע מלך מואב ששחט בנו לע"ז כך עשו ישר' שהעבירו בניהם למולך, לכך היה קצף דם [וכש]שחט מישע בנו לע"ז אז הזכיר הב"ה שכך היו רגילין.
<h2>דף מ.</h2>
בכמה בחדש, פי' הקו'[נטרס] בכ' לחדש או בכ"ב, ובפ"ק דפסחים [י"ב ע"א] פי' באיזו שבת לחדש, ונר' דהתם משו' דבעי למיפשט ואי אמרת טעו איניש כולי האי חקירות דבאיזו שעה הוה עדות שאי אתה יכול להזימה, ולא מסיק אדעתא דמקש' לשנויי דיהיב ליה כולי טעותייהו, ולפי סברת המקשה הוה מצי פריך נמי מחקירות דכמה בחדש נמי הוה עדות שאי אתה יכול להזימה דמצי אמ' אנא טעינא בעבור החדש, לכך פי' הקו'[נטרס] באיזה שבוע בחדש, דבהא ליכא למיטעי אפי' מסוף שבת אבל לפי המסקנא דהתם משנינן דיה'[בינן] להו (טעמייהו) [טעותייהו], יכול לפ'[רש] בכמ' [ימים] בחדש, והיו יכולים להזימה מב' ימים עמנו הייתם, ממר"ה. אחד אומ' בשנים בחדש כו', וק' אילו דייקינן בהני סהדי נמצא שיהיו בקיאי' וא"כ טעו יום אחד ופטור הרוצח, ואמ' דאין בקיאין, ונימ' דבקיאין, להציל הרוצח דהא כת' [במדבר ל"ה] והצילו העדה, וי"ל כיון דמכווני' הם מהיום ע"כ צ"ל דאין בקיאין. שזה ידע בעבורו של חדש, ה"ה דהוי מצי לומ' שזה ידע בחסורו של חדש. אחד אומר בשנים ואחד אומ' בג' עדותן קיימת, וק' ולימ' דהא דאמ' שנים בתחלת שנים וקוד' הנץ החמה והא דאמ' שלשה לאחר הנץ החמה, וקודם הנץ ולאחריו לא טעו אינשי, וי"ל כי לא טעו בין הנץ לאחריו היינו כי אמ' בהדיא קודם הנץ החמה הוה אבל הכא לא הזכירו שום הנץ כו'. אחד אומ' (בד') [בג'] ואחד או' בה' עדותן בטלה, וק' דנימ' דהא דאמרינ' בג' בסוף ג' ומאן דאמ' [בה'] בתחלת חמש ולא טעו אלא שעה אחת דעדותן קיימת, וי"ל דלא אמרינ' הכי [אלא כדי] דניזל להציל הרוצח ולאקולי עליה כדכתיב והצילו כו', וק' לחבירי א"כ אחד אומ' בב' ואחד אומ' בג' אמאי קיימת נימ' מאן דאמ' ב' בסוף ב' ומאן דאמ' ג' בתחילת ג' ולא טעו ולא כלום והצלת הרוצח הוא, צ"ע. ושאלת הטיב, והק'[שה] רש"י והא דלא חשיב [היטב ל]חדא כדלקמן גבי ודרשת הטיב, משו' דושאלת בלא הטיב לא משמ' חקירה, דהא ושאלת לא משמ' אלא שאלה בעלמ'.
<h2>דף מ:</h2>
כיון דבכולהו כו' הדדי כתי' מהדדי ילפינן, ליתן האמור של זה בזה. והא לא דמיא להדדי, והיכי ילפי מהדדי, כך פי' בקו', ונ"ל להוסיף דהנו דהכא לשו' (דריסא) [דרישה] בכולהו ליתן כל חקירות בחד ולא באינך אלא הכת' בו, לוי"ה. גמר', פרש"י עיר הנדחת בסייף ועדים זוממין דהאי פרשה ארוצח נמי בסייף מדכת' [דברים י"ט] נפש בנפש, [וק'] והא מפקינן [מכות ה' ע"ב] האי קרא לדרשא אחרינא אין העדים זוממין נהרגין עד (שיהר' הנדון) [שיגמר הדין], וי"ל דלכך פרש"י ואי נמי משתעי בכל עדים, והק'[שה] רש"י והא איכא עדים זוממין דהם בסקילה כגון זוממי דאשת איש או דנערה מאורס', ותירץ מיהו כו'. מדהוה ליה למכתב ודרשו וחקרו, בלא הטיב. דרוש תדרוש וחקור תחקור, פי' מצי למיכת' דרוש תדרוש וחקרת או חקור תחקור ודרשת, וק' דא"כ משמ' דאי הוה כתי' דרוש [ת]דרוש לאו מופנה הוא והא מ"מ מופנה הוא מדהוה ליה למכת' דרוש דרוש, ע"כ. הנה אמת ונכון חד סרי, פי' הנה קאי לאמת ולנכון, והוי כ[מ]אן דכת' הנה אמת הנה ונכון, והנה אמת שתים והנה נכון שתים איכא הכא ד' וז' דלעיל הוי י"א. הניחא לאביי, פירש"י גימגום, ה"פ דהקש' רש"י דעדיין יש למצא טעות בכמה בשעה, כגון אם אמרו ברגע אחד בתחלה שעה הרגו ואמרו המזימין על ג' חלקים השעה עמנו הייתם, ע"כ מוזמין הם דאין לתלות בטעות יותר מחצי שעה לאביי אליבא דר' יהודה, ועוד לא מצינו הניחה דדמי' לזה, כל הניחא הוי המסקנא של המקש(ינ)ן וזה הוי תירוץ. ואידך, פי' תנא דמתניתין סבר דליכ' אלא [שבע] חקירות. לא בעי באיזה יובל, דאין אדם ממתין עדותו יותר מנ' שנה. מי שבא ואמ' אמש הרגו, וקש' לפרו'[ך] ר' יוסי לנפשיה, דהא ר' יוסי קאמ' דשיילינן לעדים באיזה יום, ומי שבא ואמ' אמש הרגו שיילינן באיזה יום, והא כיון שאמ' אמש הרגו יוד'[עין] באיזה יום, י"ל אע"פ שאמ' אמש הרגו אפי' הכי שיילינן ליה באיזה יום לפי דאמש משמע כל ימי השבוע ואתמל, וכל ימי השבוע שעברו כבר עד יום ג' או יום ד'. מניין להתראה, להתראה חבר קא בעי ואליבא דמ"ד [לעיל ח' ע"ב] חכם צריך התראה דלהתר' עם הארץ לא בעי דהא פשיט' דמצי לומ' שוגג היתי דלא ידע ספר. וראה ערותה אטו בראייה כו', פרש"י תנהו לעניין למלקות דשייך נמי באחותו, דבכרת שייך מלקות כגון שהתרו בו למלקות.
<h2>דף מא.</h2>
[שהתרו בו ועדיין הוא מקושש], וק' לר' יהודה דאמ' אינו חייב עד שיודיעוהו, היאך התרו בו והא לא ידעו העדים מיתתו כדכ' [במדבר ט"ו] כי לא פורש. חייבי מלקיות אין חייבי מיתות לא, וק' היכי ס"ד לומ' דאין מקישי' חייבי מיתות, דא"כ מנא תימר' דפט'[יר] בדקם ליה בדרבה מיניה בשאר מיתו', והא לא כת' לא יהיה אסון אלא גבי וביה איכ' למימר פטור בדקם לי בדר' מיניה אבל בשאר מיתות לא הואיל ואין מקישין להדדי, צ"ע. וצריכ', וק' והא לא שייך וצריכא אלא היכא דאמורא חד מפיק טעמ' חד מב' פסוקי והכא תרי ותלת תנאי מפיק כל חד וחד מקראו ולא שייך לומ' וצריכא, וי"ל דכולהו מודו להד'[די], דאם לא כן האי דמפיק התראה בנשרפין מנא ליה בנסקלין דמק"ו ליכא למילף דאיכא למיפרך מה לסייף שכן קלה. ואי לא אתרו ביה היכי מיקטלא, הקש' הרב מניקול אמאי לא קאמ' דאתרו ביה אחריני ואינהו לא ידעי, צע"י. שלא ניתן התראה [אלא להבחין] בין שוגג ובין מזיד, אבל מ"מ (לא) הוצרכו להודיע לו שהיא נערה מאו' דלא לימ' פנוייה היא סבור הייתי. אליבא דר' יוסי היכי משכחת לה, וק' לימ' דמשכחת לה אליבא דר' יוסי דמיקטלא דידעינן בה שהיו העדים מכירים שהיא אשה חבירה כו', ע"כ. אינמי שזינתה מקרובים, פי' כגון מאחיו דבלאו הכי אסורה לו, וק' מ"מ יכולין לומ' לא באנו להרוג האשה אלא באנו (לפסול העדות) [לפסלו לעדות] החשוד על הערוה פסול לעדות, ע"כ. כגון שעקיץ תאינה בשבת, פי' כגון שקיצץ תאינה בשבת וחילל שבת ולפיכך חייב ולא אהריגה, ופריך והא תניא אמרו לו לרבן יוחנן ב"ז תחת תאינה הרגו, א"כ בעבור הריגה היא ולא משום חילול שבת. הכי נמי מסתבר', דבן (עזאי) [זכאי] דעלמ' כו'. ופריך תלמודא והתניא רבן יוחנן ב"ז (ו)בדק בעוקצי תאינ', אלמ' היינו בן (עזאי) [זכאי] היינו [רבן יוחנן] ב"ז, אלא לא תשני בן (עזאי) [זכאי] דעלמ' דודאי דכי הדדי נינהו ותלמיד יושב לפני רבו.
<h2>דף מא:</h2>
אלא אמ' [רבא] הכי קאמ', כלומ' לעולם הרבותא קאי ארישא, פרש"י דהויא ליה עדות הניזומית בחקירות, פי' דיכול להזימו' בחקירות. בסנהד' גרידתא, פי' שאפילו לא למדתם בפני אדם גדול מ"מ מאי קשיא לכו. מנזיותיה דמר, פי' רש"י אם הייתה רוצה להתריס, לשון מרידה וסרבנות. תניא נמי הכי אחד אומ' בג' ואחד אומ' בה' עדותן בטילה ואמאי אלא דברובה ידע, וק' מאי ראיה מייתי מאחד אומ' בג' ואחד אומ' בה' לרוב דאמ' ת"ק, אלמ' דכי הכניס בחדש יותר מג' אין לומ' דטעו בעבור החדש וכ"ש דרו'[ב] דודאי שמעו בעבור החדש.
<h2>דף מב.</h2>
למיהוי כי נפיא, וק' אמאי נקט ששה עשר מחמשה עשר הויא כי נפיא. מכתפי ומברכי, פי' לא היו יכולין לעמוד מפני זקנה. פועלי אמת, קאי ללבנה ולחמה, והרי"ץ גריס פועל אמת ופעולתו אמת. ברוך מחדש חדשים, וק' והא בעינין מעין פתיחה סמוך לחתימה [פסחים ק"ד ע"א] והא ליכא, וי"ל ר' יהודה סבר סמוך לחתימה מעין חתימה והא (ליכא) [איכא]. חבילות של משנה, פי' הק'[ונטרס] כי הלומדין סברות לא מיקרי מלחמת תורה, דכיון דאינו עוסק אלא בסברות דילמא טעה בסברתו ואיכ' טעם אחר מוטב. ורב תבואות, תלמידי חכמי' קרי רוב תבואות בכח שור, רב יוסף [קרי] אנפשי' האי קרא משום בכור שורו הדר לו. בגולהא, לש'[ון] גילוי, כי על הר היו עומדים.
ולא יורד משם לעולם, וק' א"כ הוו ב"ד שקול, ואין ב"ד שקול, לכך צ"ל ולא יורד מגדולתו לעולם שאם הוצרכו לסמוך סומכין אותו קודם אחר. העוסקים ברזו של עולם אל ישתכרו, ה"מ בדיני נפשו', אבל בדיני ממונות לית לן בה, [והא דאמרינן, כתובות י' ע"ב] אכל תמרים אל יורה, ה"מ באיסור והתיר, דשמא מתוך שכרותו יאמ' על מותר אסור או אפכא, אבל בממון דאיפשר בחזרה לית לן בה. ונפטרוה מעיקרא, פי' משהוסיפו עד ע"א, ולמה לנו לאחר הדבר ולדון אילו כנגד אילו ומתוך כך יתחייב הרוצח דשמא אחד מן המזכים יודה למחייבים וימצאו מרובים ויחייבוהו. כך אין מוסיפין על ב"ד של כ"ג, וקש' לר' יוסי היכי משכחינן הטייה לרעה בב"ד של כ"ג הלא אמרינן לעיל [י"ז ע"א] דאי אתה מוציא אלא במוסיפין, ולר' יוסי דאמ' אין מוסיפין היכי משכחינן, י"ל כגון שהיו י"ג מחייבין וי'(א) מזכין, וק' א"כ הטייה בג' הוא ומשנים בענן, [וי"ל] (ו)כגו' ששניים מן המחייבים אומ' טעם אחד משני מקראו' ולא נחשבים אלא בחד [לעיל ל"ד ע"א] א"נ י"ב מחייבים וי' מזכין הם [וא' אומר איני יודע] והטייה לרעה איכ' בשנים, אינמי סבר ר' יוסי דדנין אילו כנגד אילו כמ'[ו] בב"ד של ע"א. קש דינא, צריך לישן ולדקדק שאין אנו יודעין בירור, והשת' הוי כיסופא דלקמיה, דלא תוכל לפרש קשה לדונן וצרי' לדקדק, דא"כ לא הוי כיסופא.
<h2>דף מב:</h2>
והסוס רחוק, ממי שמניף כמלוא עין אבל טפי [לא דאי] הוי נפיק עליה זכותא והלה מניף הסודר שיהא רואהו וירדוף אחרי המנהיגים להציל הרוצח. דאי נפקי ב"ד ויתבי חוץ לג' מחנות, פרש"י כדתנן [פ"ו ע"ב] היו שם כו', וק' מה ראייה מייתי הלא לשם לא היו חוץ לעיר כי הכא, ותי' הרב ר' משה שהיו עושין כן מפני טמא מתים שלא היו נכנסין לעזרה ומפני זבין שלא יהו נכנס' (בעיר) [להר הבית] לדון בלשכת הגזית, ולא שגיא להו באותו שלפני הר הבית, שהיו צריכין להיות לפני המזבח, וה"פ אי נפיק בי דינא לדון מצורע המשולח חוץ לעיר, כלומ' לא קבעו ב"ד חוץ לעיר לדון מצורע' (עד) [ע"ד] שקבעו ב"ד בהר הבית לדון זבים וטמ' מתים, [כי] (כ)זבים וטמא מתים שכיחי מצורעים לא שכיחי, מפ"י לו"י, ומצורע היה משולח חוץ לעיר היינו חוץ לג' מחנות, זב חוץ משתי מחנות ממחנה שכינה ולויה אמנם היה בעיר, טמא [מת] חוץ ממחנה שכינה בלבד והיה נכנס במחנה לויה. דאי נפקי ב"ד, היינו סנהדרי קטנה דסנהדרי גדול לא זזו מלשכת הגזית. כי היכי דלא מתחזי כו', וק' א"כ דריש טעמא דקרא ובמתניתי' אמ' טעמא מן הוצא המקלל, וי"ל טעמ' דמתניתין לא קאי אבית הסקילה דחוץ לב"ד אלא אריש' נגמר הדין מוציאין אותו לסקלו כמ' שנ' [ויקרא כ"ד] הוציא המקלל.
[בפרים הנשרפים, פי' בפר העלם דבר של ציבור] ובפר משיח כתי' חוץ למחנה. ליתן לו מחנה שלישית, וק' והא אין למידין למד מן הלמד בקדשים, ע"כ. מדלא כת' יצא את הפר דמשמ' דיצא האדם (מן העפר) [עם הפר] א"כ משמ' דקאי היציאה לאדם וכן מחוץ למחנה אבל והוצא קאי לפר. שכן אדם, פרש"י מחוץ למחנה האמור במקלל באדם כ' וכן האמו' בשוחט חוץ אאדם השוחט קאי, וק' מאי דוחקיה דאדם אפילו עומד בפנים ושוחט בחוץ בסכין ארוך חייב, אי נמי עומד [בחוץ] ושוחט בפנים פטור, א"כ מאי דוחקיה דפרש"י דמחוץ למחנה קאי אאדם, לכך י"ל דאדם וחוט' סימן חד הוא, כלומ' דמקלל ושוחט איכ' אדם חוטא מה שאין כן בפרים הנשרפ'. בנשמת, פרש"י ב' פירושי', ופי' ראשון ל"נ, כיון דלא קאי לאדם. אל מחוץ למחנה לויה, כי מחנה שכינה היה בתחילה ואחר כך מחנה לויה ואחר כך מחנה ישר'. לעיל, ונילף שאר חייבי [סקילה] (מינה) [מינייהו] או לשע'[ר] ב"ד או לשער העיר, משום דנערה המאורסה וע"ז ב' כתובים הבאים כאחד, דהא תרויהו בשער עירם, ע"ז כת' והוציאו את האיש או את האשה אל שער העיר ובנערה כדפרישינן ואין מלמדין.
<h2>דף מג.</h2>
היכא דלא מת בגוה לא מיקטלא, (לאו) ר"ל שלא יביא אבן אחרת. ההוא מבעי ליה חד לסמיכא וחד לדחייה, קשה ליישבן, וה"פ לעולם אימא לך דויוציאו אתא לומ' שעשה מה שציוה להוציא, וכתי' עשייה בהדיא (כתי') [ויקרא כ"ד] ובני ישראל עשו, ההוא עשו איצטריך למכתב, חד לעשיה גבי דדחייה, כלומ' שעשו מה שכתב בחד קרא, וכן אידך. אחת אבן שנסקל בו, והא דלא חשיב אבר שנשרף, משום דפשיט' הוא שנקבר עמו דהא בגופו נשאר, ואיידי דלא תנא ליה התם [מ"ה ע"ב] לא תנא ליה הכא.
<h2>דף מג:</h2>
שעתיד להתחלק בגורלות, אע"ג דלא דמי לארץ ישר' דהתם היה ציץ ואורים ותומים, מ"מ לא היה רוצה שיוציא לעז על גורלות אחרות. ארבע בימי משה, חד בימי כנעני מלך ערד וחד בימי עוג [וחד בימי סיחון] וחד בימי מדין, וכזאת וכזאת הרי ד', והא הוי ח' כדדרשינן [לעיל כ"א ע"א] גבי וכהנה, ע"כ. ל"ג מלמד שלא ענש (אלא) עד שעברו, לפי דמשמע דאי לאו הנקודה הוו פטורין מנסתרות אף משיעברו, והק'[שה] רש"י א"כ היה לו לכתו' לנו ולבנינו קודם והנגלות בלא נקודה, ותי' א"כ נימ' דאנו חייבים אף קודם על הנסתרות, וק' היאך מצית לומ' כן והכת' ליי' א'הינו, וצ"ל כפר"ת דליי' א'הינו משמ' הנסתרות שאין מכיר בהן אלא יי', ולא אתי לומ' שעליו לפרוע ממנו אלא לנו הם, ושמעתי מקשין וליכתוב הנסתרות לנו ולבנינו ונינקד עליהם, וי"ל א"כ הייתי אומ' דאף על הנגלות היינו פטורים קודם שעברו כמ'[ו] מנסתרות. פרש"י לכאן ולכאן נדרש, פי' לנסתרות קרוי ליי' א'הינו [ו]לנו ולבנינו. פרש"י ונקוד' דעין כו', ונ' לפ'[רש] דנקודה דעין אתא לומ' דאי לאו דנקודה דעין הוו קצת קשו קראי אהדדי, דהיכי מצינן למימ' דנקוד' דלנו ולבנינו דלא ענש על הנסתרות עד שעברו הלא כתי' עד עולם דמשמ' דמעולם ועד עולם תנהוג מדה זו דנסת'[רות] ליי' א'הינו, לכך נקד העין דלא מרבינן מעד עולם אלא דומיא דלנו ולבנינו כשהוא נקוד, ואי כתי' עד עולם ונקד' בעין לא ידע. וכי ענש על הנסתרות לעולם, פי' וכי ענש שום דבר על הנסתרות לא קודם שעברו ולא לאחר שעברו, והלא לא ענש לעולם על הנסתרות, וק' א"כ דלר' נחמיה דלפוטרנו מנסתרות אף אחר שעברו א"כ למה לי נקודה דעי"ן, וי"ל להשלים הי"א אותיות עם נקודה דלנו ולבני' וביי' א'הינו יש י"א אותיות.
<h2>דף מד.</h2>
אלא לרדותן, פי' לכך היו נענשים בעון עכן כדי להוכיח' שלא יחט(י)או. אתה גרמת להם, שהחרמת הביזה, והיינו דגלי קרא בעי ועשית למלכה [עי' יהושע ח'], כלומר כאשר השמדת למלך יריחו ועמו כן תשמיד זה, אבל שללה תבוז לכם, ואל תחרימ' אותם כמו של יריחו פן יהיה למכשול. מאי א"ל, וק' מאי קא בעי והא א"ל [יהושע ה'] הלנו אתה וגו', צ"ל ה"פ מאי אמ' לי' מלאך ליהושע, כלומר על איזה דבר הצריך לומ' המלאך עתה באתי.
<h2>דף מד:</h2>
א"ל אמש בטלת, ע"כ צ"ל האי אמש לשו' היום, כמ' שפי' בתוספות. האי קרא במערבא, פי' האי קרא דלקמן. [יחזקאל י"ז] אביך האמרי ואמך החתית, קש' החתי והאמרי מכנען באו, בנו של חם, כדכת' [בראשית י'] וכנען ילד צידן בכורו ואת חת ואת אמרי כו', ואברהם ושרה משם באו כדכת' בסוף נח ושם וארפכ' שלח ועבר שרוג ונחור תרח, א"כ לא בא אברהם מאמרי, ויש לומ' אברהם דר במקום אמרי לפיכך נקרא כן. שעיכן עוונותיו, פי' שסיבב, כמ' האי (עכבה) [עכנא] שסבב זנבו [ב"מ פ"ד ע"ב], (עכבה) [עכנא], נחש.
<h2>דף מה.</h2>
מה בור כדי להמית י' טפחים, וק' דלא דמי אדם דאית ליה מזלא לבהמה דלי' ליה מזלא, ע"כ. מנין שבדחייה, וק' אמאי לא עבדינן קרא כדכת' [שמות י"ט, סקול יסקל] או ירה יירה, דהיינ' דחייה, ואת"ל דאין מוקדם ומאוחר, הני מילי בתרי ענייני אבל בחד עניינא יש, וי"ל מדאהדר קרא וסמך סקילה אצל מיתה כדכת' [דברים י"ז] וסקלתם ומתו, בענן סמוך לסקילה מיתה. מניין שאף לדורות כן, פרש"י דסקל יסקל הוי לעתיד מדלא כת' או סקול סקול או ירה ירה.
<h2>דף מה:</h2>
נוטל והתניא כו', פי' היאך יהא אד' אחד נוטל והתניא שהיתה משאוי של [שני] בני אדם כו'. וליטעמך תיקשי ליה וביה, ה"פ. ושמעתי נוטל קא מתמה, וכי העד השיני נוטל והתניא כו' נוטלה ונותנה על לבו מכלל דהוא עצמו נוטל ואת אמרת דעד שיני נוטל. אמר מר אבן, וקשיא היאך מפסיק המשנה בין האמ' מר. בהן הן עדיו, והא דקאמ' ופלוני עדיו, אורחא דתלמ'[ודא] הוא, וה"ק ואנחנו פלוני ופלוני עדיו, ע"כ. משום דהוה רוצח וג"ה [—וגואל הדם] שני כתובים הבאים כאחד כו', וק' הניחא למ"ד אין מלמדין כו', ע"כ. לאפוקי חרשין, פי' אם האם והאב חרשין שאינם יודעים אם רוצה לקיים מצותן אם לא. אין בכלל אלא מה שבפר', ואין להקשות א"כ למה לי (מן) הכלל, דאי לאו [הכלל] (ד)ילפינן במה מצינו אפילו דבר דלא דמי ליה, וקשי' בשלש עשרה מדות דר' ישמעאל אמאי לא חשיב ריבה ומיע' וכן מיעט וריבה ומיעט.
<h2>דף מו.</h2>
השתא דמרחקי אהדדי אהני לרבות הנסקלין, וק' למה לי קרא דלעיל [ל"ד ע"ב] דוהוקע ליי' נגד השמש להוכיח דהוקע שהיא תלייה תיפוק לי משום שמן הנסקלין הם דעובד ע"ז בסקילה וכל הנסקלין נתלין. אותו בלא כסותו, וק' א"כ למה לי (מ)אותו הכתוב לעיל [מ"ה ע"א] בסקיל' [נילף] מכל שכן, ע"ד. אמר קרא [כו'] איש ולא בן חטא משפט מות, פי' דהוי שני מיעוטי, (וקא') [וקש'] ואימ' איש ולא אשה וא"כ ליכ' תרי מיעוטי, י"ל מאיש איפשר למעוטי שניהם. שעל סופו הוא נהרג, כדאמרי' לקמן [ע"ב ע"א] וכי מפני זה שאכל תרטימר בשר כו' אלא מפני שמא ירד מנכ' מלסטם הבריות, וק' א"כ ידונינו בסייף דהא רוצח דינו בסייף, וי"ל דה"פ מלסטם הבריות בשבת מחלל השבת ויהא חייב סקילה, וק' אמאי יתחייב זה על סופו והא לא רצה הק' לדון ישמעאל על סופו כמ' דפיר' הקו'[נטרס] על באשר הוא שם [בראשית כ"א], צ"ע. אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, דכת' [במדבר י"ב] הרק אך במשה דיבר הלא גם בנו דיבר, וטעמ' דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות לפי דכת' כבר מיעוט אחד מה לו לכתו' מיעוט שיני מדשני קרא דכת' ב' מיעוטי דבכל מקום בחד מיעוט סגי והכא כת' תרי ש"מ דאינו אלא לרבות וכן הטעם דאין ריבוי כו', וק' כיון דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבו' לא ליכתוב המיעוטי וממילא לירבי' דמהיכא תמעטם, צ"ע, ואין רבוי אחר [רבוי] אלא למעט, דכת' [מ"א ג'] גם לי גם לך לא יהיה, הוה רבוי אחר רבוי וכת' לא, וק' כיון דאין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט שתי כללות דסמיכות אהדדי אמאי לא אמרינן, כו'. והיכי דמי כגון שתי עבירות, פי' הקונטרי' ואוב וידעוני הויין שתי עבירו', א"כ ק' הא דלעיל והוקע נגד השמש, ע"כ. וזוממי זוממיה, לא מצית לומ' וזוממ', דא"כ לא מצינו שהיא והעדים נהרגים [דאו] שהיא נהרגת בלא העדים או אפכא, ותוס'[פות] אומ' שיכולים למעט בזוממיה.
<h2>דף מו:</h2>
יצא זה שמחוסר קציצה, פי' היינו של עץ המחובר לארץ, אבל אם היו משקיעין שלא היה מחוברת בו אלא תחובה אז יכול לתלותו עליו, ואע"ג דעדיין צריך לחפור סביב כדי להוציאו מן הקרקע כשיק'[בר] עמו, לאו מידי הוא, דחפירה לאו מחוסר מעשה לרבנן. מה ת"ל תקברנו, פי' דבשל'[מא] קבור איצטריך לאותו הנתלה. וספדו לו, פרש"י האי קרא כתי' באביה בן ירבעם, שירבעם אביו הושיב פרדיסאות, פי' חיילות, כדי שלא יעלו ישר' לרגל [והוא בטלם]. קבורה משום ביזיונא או משום כפרה, וק' והא אמרינן לקמן [מ"ז ע"א] מת לא נספד ולא נקבר סימן יפה הוא לו, וי"ל דלעולם קבורה בעינן וה"ק לקמן מת כי לא נספד בכבוד ולא נקבר בכבוד סימן יפה לו, אבל מ"מ קבורה בענן, והשת' בעי משום כפרה או משו' כו'. הנך נמי לקבור, פי' כל בית ירבעם היה להם לקברם כי היכי דתיהוי ליה כפרה. יקרא דחיי, פי' הקרובים. ת"ש לא יספדו, האי קרא כתי' ברשעים.
<h2>דף מז.</h2>
ישר' גופייהו ניחא להו דאחלי יקריהו לגביה, פי' בשביל כבוד של חזקיה, ומ"מ יקרא דחיי איכ' ויקרא דשכבי [איכא], ודוקא גבי חזקיה איכא תרויהו, משום שהבזיון היה אף לחיי, אבל בעלמא ליכ' למימ' הכי. משום כבודו דחיי קאי מובי' למת, ולא מצית לפרש ולתרץ מת גופי' ניח' ליה דתתיקור ישרא', דמ"מ עובר בבל תלין אע"פ דאיכ' יקר' דחיי. לשמע עיירות. אכל חלב והפריש קרבן, לאח' שנשתמד, ע"כ. ימותו, פי' בעצמם, כגון הני דלמיתה אזליה. פי' רש"י אפי' עולה ושלמים ונדבה, כלומ' פי' דלא אבעיא חטאת דלמית' אזלא כו'. ועבדיך הנך דאיחייבו ביה דינא, פי' קרי עבדיך אותם שהיו נהרגים בשביל שהיו מחוייבים בב"ד ואתא נבוכד נצר והרגם וקרו ליה עבדיך, אלמא דבשביל שהיו מחויבים (בהרגים) [בהריגה] הויא כפרה, אבל חסידיך קרו ליה הנך דהיו נהרגים אבל לא בשביל שהיו מחוייבים בב"ד.
<h2>דף מז:</h2>
הב"ע בקבר בנין, וק' אמאי לא משני משום כבוד אביו אבל באיניש אחרינא כו' [מותר] כמ' דמשני לקמן גבי הזמנה לרבנן, ע"כ. קבר חדש, פרש"י קס"ד שחינכו לשום אדם אחר, וק' קס"ד שנשאר כן.
<h2>דף מח.</h2>
משמשין ממשמשין גמר, פי' יליף משמשין דמת מן ותקבר שם מרים והתם הוי שימושי כגון הקבו', ולא יליף מן ותמת שם מרים, דהתם לאו שימושי הם אלא המיתה עצמה. כפה טמא מדרס, פרש"י אבל מטמא מגע מדרס, פי' אבל שם כלי עליו לטמא אוכלין ומשקין כשאר כלי הנוגע למדרס, דלא גרע הוא שהוא מדרס עצמו מכלי אחר הנוגע למדרס כו'. נפש, שקוי"ל בל"ע. נתנו וכרכתו למה לי, פי' בכריכה סגי. לא צריכא הא דקאמ' כי הוסיף אסור אע"ג דכי פינה המת ממנו, ואי לא הוסיף כי פינהו מותר כדרב חסדא דאמר אם היה מכירו חולצו ומותר, והיינו כמ' לא הוסיף. ת"ש קבר חדש מותר בהנאה, פי' רש"י ס"ד דאיירי בשחצבו למת, ואפילו הכי אינו [נאסר] אלא א"כ הטיל, דאי ס"ד בשחצבו לחי אבל בשחצבו למת אסור בלא הטיל ולא תיקשי לאביי, א"כ למה ליה הטיל בלא הטיל בהזמנה ליתסר וקשי' לאביי, ומשני לעולם כשחצבו לחי והזמנה מילתא היא, והא דנקט הטיל ולא נקט ולא הטיל וכגון שחצבו למת כיון דאמרת הזמנה מילת' היא, נקט הטיל לאורויי לן דנפל אוסר מקומו אף לאחר שפינהו, והקש' מורי הלא אין כאן הזמנה והוה כצר ביה ולא אזמניה. מותר המתים למתים, והא דנקט למתים דכיון דהזמנה לאו מילתא היא מצי למנקט לחיים או לכל אדם, אלא נקט למתים משום יורשיו של מת דומיא דסיפא.
<h2>דף מח:</h2>
אע"פ שלא עבדו לשמן, פירש"י ורשב"ג סבר כאביי, וקש' א"כ הילכת' (ו)ק' דלית הלכה כאביי אלא כרבא והלכה כרשב"ג, ע"כ. וינס יואב ויחזק בקרנות המזבח [מ"א ב'], וכת' [שם] ויאמ' יואב לא אצא כי פה אמות, פי' בסנהדרין, פי' שלא רצה להיות נהרג על ידי מלכות לפי שלא רצה שיהיו נכסיו למלך, וק' דאדרב' הא דברח לשם להצלת גופו כדאמ' [מכות י"ב ע"א] שלש טעי' טעה יואב ע"כ.
<h2>דף מט.</h2>
ואל תהא ליטא, מן המקללין, דבשביל שקילל את יואב נתקיימו בזרעו. מאי לא נטה, פי' יואב היה ירא משלמה לפי שנטה אחרי אדניה, ומאי לא נטה, וכי (לא) היה ירא בשביל שלא נטה אחרי אבשלום.
<h2>דף מט:</h2>
צ"ע מנינא למעוטי מאי, וא"ת משום חמורות מעיקרא ואיצטריך משום דר' שמעון דפליג עליה, א"כ ליתני סקילה שריפה כו' ולא לית'[ני] ארבע, צ"ע. [ואידך ההוא לחומרא בעלמא, י"ל] דקאי אף לרב פפא סבא דמיירי בפלוגתא [דהא איכ' פלוגתא כדפריש התם, יומא ס' ע"א]. ולאפוקי מצות חליצה, פי' הא דקאמ' רב סחורה דלא דיקדקו חוץ מז' סימ', כלומ' האי דקאמ' חוץ, היינו לאפוקי, וכן פי' אלאפוקי הא דתנן. ולאפוקי הא דתנן, כלומ' לאו קאמ' דרב סחורה אתי לאפוקי המשנה אלא אפכא כלומ' המשנה את' לאפוקי דרב סחורה. ואי איפוך לית לן בה, וק' והא כתי' [דברים כ"ה] ככה יעשה לאיש, וככה עיכובא הוא [קידושין י"ד ע"א], ע"כ. (כיון) [בין] שהקדים חליצה לרקיק', וקש' אמאי לא קאמ' (כיון) [בין] שהקד' חליצה (לרקיקה) [לקריאה], ע"כ. פי' הקו'[נטרס] רב פפא דקתני סדר יומא, (דהוא איכ' פלוגתא כדפר'[יש] התם), לכך לא קתני סדר תמיד דלמצ'[וה], ולכך פי' הקונט' רב פפא ולא רב פפא סבא [דרב פפא סבא לא מיירי בחומרא].
<h2>דף נ.</h2>
קסברי רבנן נשואה יצתה לשריפה, פי' רש"י דע"כ ארוסה חמורה דחללה בית אביה, אבל נשואה לא חיללה בית אביה כיון דנפגמא [קודם] שזינתה, והקש' רש"י היאך מוכח רבנן דסקילה חמורה מדחזינן דארוסה בסקילה דהיא נתינת הטעם אדרבה היא הנותנת משום דסקילה חמורה הויא ארוסה בסקילה, ותי' כו'. ומאי חומריה שכן ממונם אבד, וק' אמאי לא קאמ' מאי חומריה שכן פושט ידו בעיקר כדקאמרינן לעיל, וי"ל דלא שייך תירוץ זה אלא לגבי מגדף וע"ז ולכך יהבינן ליה סקילה. מדי'[חי] עיר הנדחת, הוא מצי לאתויי מתניתי' דאילו הן הנסקלין דמדיח [נ"ג ע"א], אלא משום דהוא יחיד ואף הנידח בסקילה, אבל מדיחי [עיר הנדחת] דהנידחין הוי בסייף אימ' לא. אדרבה חנק חמור מסקילה שכן ניתנה למכה אביו ואמו, וק' מאי טעם והא מקלל אביו היינו בסקילה ומקלל חמור ממכה שמזכיר שם שמים לבטל', וע"ק מאי קאמ' שכן הוקש כבודו לכבוד מקום וכי משום האי טעמא יהיה חמו' יותר ואימ' דיו לבא מן הדין, דמה מגדף שפושט לכבוד השם לאו נידון בחמורה הכי נמי נימ' במכה, י"ל דלאו קאמ' יהיה חמור יותר אלא דיהיה כמותו. פרש"י מדכת' [שמות כ'] כבד את אביך ואת אמך וכת' [משלי ג'] כבד יי' מהונך, [וקשה] והא הוי [היקש מדברי] קבלה לדברי תורה, ע"כ. מה אביה האמור בסקילה כו', וק' אלמ' קאסברי רבנן ג"ש דאביה אביה א"כ הוי [להו] למימ' דנהי דסקילה חמורה וארוסה חמורה מ"מ אתא ג"ש ומעטי' מסקילה לשריפה דהא חזינן הכא דאע"ג דסברא הואי למימר דסייף חמור אתא ג"ש ומעטיה, צ"ע.
<h2>דף נ:</h2>
ר' שמעון מאי היא, ולא בעי רבנן מאי היא, דהא אמ' לעיל טעמא שפיר מה כשהוציא נשואה מכלל נשואה, וק' למה לי אריכות לשון כי האי. יכול אפילו [חללה] את השבת, וק' אמאי לא קאמ' אפי' חללה [ב]ע"ז והשת' לא מצי לשנויי ת"ל לזנות דהא בע"ז נמי כת' [שמות ל"ד] וזנו אחרי אלהיהן, וי"ל משום דקאמ' לבתרי' סד"א שבת איהו אישתרי לגבי עבודה כו', והא לא מצי לומ' גבי ע"ז. ת"ל לזנות, וק' למה לי לומ' ת"ל לזנות תיפוק ליה מג"ש דאביה דלא מצי מיירי מחילול שבת. כשהוא אומ' היא מחללת משמע מכל אדם, דהיא מחללת משמע היא מחל'[לת] אביה ולא אביה מחללת אותה, ואי זינתה מאביה א"כ אביה מחללת אותה.
<h2>דף נא.</h2>
נישאת ללוי לנתין ולחלל, והק' רש"י והא האי בריתא אתי כר' עקיבא דדריש ו"ו ור' עקיבא אית ליה דאין קדוש' תופסין בחייבי לאוין, ותירץ הני מילי דשאר, כלומ' בחייבי לאוין דקורבא, אבל הני חייבי לאוין כגון ממזר לא קאמ'. אמ' מר [כו'] חיללה שבת בת סקילה היא, פרש"י ואין זה דין דיהיה בשריפה שהו' קלה מן סקילה, דעדיין סבור דאתי כרבנן דאמ' שריפה קלה מן סקילה, וק' וכי נמי קאי לחילול מזנות לפרוך נערה שזינתה בת סקילה היא כשהיא בת ישר' והאי בשריפה וא"כ הוי בת כהן קלה מבת ישר', י"ל אי קאי לחילול מזנות לא קשיא מידי דמצי לדחות ולומ' דמיירי הקרא מנשואה וזה דינה שיהא בשריפה אבל... יהיה בשריפה ולכך פריך. אתיא הנה הנה, כת' בבת בתו ובבת בנו מאנוסתו כת' [ויקרא י"ח] ערות בת בנך ובת בתך לא תגלה כי (שארה) [ערותך] הנה, ולא כת' בהאי קרא בתו, וילפינן בתו מאנוסתו מבתו מאשתו ממש דכת' ערות אשה ובתה ובת בנה לא תגלה כי שארה הנה, והשתא לא חזינן אלא איסורא, וילפי' חיוב מיתה בבתו מאנוסתו מזימה דכת' בחמותו, וק' לר"ת והא הוי דבר הלמד בג"ש ואינו חוזר ומלמד בג"ש, ע"כ. לאפוקי דרבא, הא דיליף הנה מהנה בת ישר' לשריפה לאפוקי דרבא ולא תימ' גבי הבא על בתו מישר[אל] דחייבת שריפה, וק' א"כ דלית ליה דרבא א"כ מנא ליה לאסור בתו מאנוסתו, מיהו שמא לעניין איסור דריש, ולא לשריפה. מאי אריא בת כהן אפילו בת ישר' נמי, ולא מצית לומ' דאתי לאפוקי דרבא דאמ' בת ישר' מאביה נדונית בשריפה מג"ש דהנה הנה, דמ"מ ליבעי מאי קמ"ל מהא דקתני את חמיה בסקילה פשיטא דהיא בסקיל' דהיא כלתו. לעיל, כמאן אי כרבנן, וק' מאי קבעי והלא ר' אלעזר תנא הוא ויכול לפלג לכולם, וי"ל דבעי היכי מיישב ר' אלעזר הקרא דבת כהן כי כו'. כל שהיא למטה, הק' רש"י למה לי כמיתת חמיה בלאו הכי נמי דינה בסקיל' כארוסה, ותי' כו'. כל שהיא למעלה מאביה, פי' הקו'[נטרס] דבאביה איכא שריפה, וליכ' להקשות דכמ'[ו] כן איכ' סקילה בב' מיתות נידון בחמורה, י"ל ה"פ כל שהיא למעלה מאביה פי' דבאבי' בשריפה, כלומ' דינה בשריפה מדאוריתא לולא הדין דב' מיתות מדרבנן, ועוד פרש"י שלמטה בחד דרגא כגו' משריפה לחנק, וק' והא איכ' ב' דרגות דהא איכ' הרג בנתים, וי"ל הרג לא קא חשיב כיון דלא שייך לזנות.
<h2>דף נא:</h2>
והא אידי ואידי ר' שמעון בשריפה קאמ', והיכי מצי אמ' ר' אלעזר דנשואה בסקילה כיון דסבר כוותיה, וכי תימא לעולם סבר ר' אלעזר כר' שמעון וא"ת מאי איכ' בינייהו איכ' בינייהו נשואה דר' אל(י)עזר קאמ' בסקילה ולר' שמעון בשריפה, על כרחיך הא לא מצית לומר ד[ב]הא פליג ר' אלעזר עליה דר' שמעון, דמהיכ' תיתי ר' אלעזר דנשואה בסקילה כיון דסבר כר' שמעון, אי לית ליה בניין אב דר' שמעון דלעיל [נ' ע"ב, שני] כללות נאמרו בבת כהן, והבניין אב הוי הא דקאמ' מה כשהוציא נשואה הוציא להחמיר אף כו', ואי לית ליה האי בניין אב א"כ הקר'[א] מיירי סתמא שתיהן משמע דהם בשריפ', ואמאי אמ' דבסקילה, ואי לית ליה בניין אב דר' שמעון, ע"כ צ"ל דהוא בניין אב דר' שמעון, דליכא לומ' דהוא בניין אב דר' ישמעאל דלקמן, דאז ליכא לפרש ואי לית ליה בניין אב מהיכי תיתי נשואה דלא דאם תחמיר בארוסה תחמיר בנשואה, הא ליכ' לומ', דהוא לא יליף נשואה מארוסה, אלא ארוסה דבת כהן מארוסה דבת ישר', וכן כתב הרב בספרו בניין אב דר' שמעון בניין אב היינו הב' כללות דלעיל, (ויאמ') [וא"ת] ר' אלעזר [ס"ל דבארוסה] הכתוב מדבר ויליף ר' אליעזר נשואה מארו'[סה] הכי בבניין אב דמה ארוסה מסקינן ליה חד דרגא מדסקילה לשריפה אף נשוא' מסקינן ליה חד דרגא מחנק לסקי' כדאמרינן, הא לא מצית לומ', דע"כ נשואה לא יצתה מכלל ארוסה דאי הוציאה לסקילה אם החמיר בארוסה נחמיר בנשואה, וק' אמאי לא תיפר' כן על בניין אב דר' שמעון נמי אם החמיר בארוסה נחמיר בנשואה, וי"ל הא ליכ' למיפרך, דר' שמעון יליף ארוסה מנשואה דהוא אמ' דהפסוק סתמא מיירי בנשואה ויליף ארוסה מנשו'[אה], דאמ' מה כשהוציא (בנשואה) הכתו' בנשואה הוציא להחמיר אף כשהו'[ציא] בארוסה הוציא להחמיר, לעיל על גבי ב' כללות תמצא כתוב כן, א"כ כיון דילי' ארוסה מנשואה לא מצית ליפרוך אם החמיר בארוסה כו' אבל ר' אליעזר דילף נשואה מארוסה כדפירשתי לדידיה מצי ליפרוך אם החמיר בארוסה תחמיר בנשואה, הכי הפי' אמת מפי ר' אליה. והא דקאמ' את אביה סירכא נקט, פרש"י והא דקא'[מר] את אביה ולא קאמ' ארוסה, והאי לא נר'[אה], דמשמ' לפי שיטת [התלמוד] דפריך מהא דקאמ' בשריפה ולא בסקילה, ע"כ. הכל היו בכלל נואף, וק' והא מ"מ איצטריך למיכתב ובת איש כהן כי תחל לזנות לרבות זונה, שאינה בכלל נואף ונואפת אלא אשת איש דכת' בה אשת רעהו, אבל זונה דלאו אשת איש לא, אבל יש זונה שאינה אשת [איש] כגון פנוייה [שנבעלה] לגוי ועבד, תיר' הכל היו בכלל נואף פי' כל הכתוב למעלה אבל בת כהן כי תחל לזנות כת' אחריו, הרב ר' שלמה מדרויי"ש. ש"מ הדר ביה מג"ש, וק' כיון דהיה ר' ישמעאל סבור דהדר ביה ר' עקיבא מג"ש א"כ למה לי ובת לרבויי נשואה מהיכא תימעוט אותם דאיצטריך ובת לרבויי כיון דהדר מג"ש, י"ל דיל' [—דיליף] לרבות נשואה בשריפה מן הג"ש מלמד סתום מן המפורש כדאמ' לעיל מה כשהוציא בת ישר' כו'.
<h2>דף נב.</h2>
מעשה בת כהן שזינתה כו', והאי לאו מעשה לסתור הוא דכך קבל מיניה ר' אליעזר מה שהשיבו חכמים. על עיסקי נפשותם, על (אנוסת) [חנופת] אכילה ושתייה המהנה לגוף והנכנס בנפש מתו. ההוא שריפה ממש, וקש' כיון דהיו נשרפי' ממש א"כ היאך נטמאו מישאל ואלצפן, ע"כ. אותם ולא בגדיה', וק' אמאי לא מוכח דבגדיהם לא היו נשרפים מוישאום בכותנותם אלמ' דבגדיהם לא נשרפו, וליכ' לומ' דבכותנות' של חיים קאמ' דהא כת' [שמות כ"ח] לבני אהרן [תעשה כתנות] ולא לבני לוי, צ"ע. ונילף מעדת קרח, פי' דהוי שריפה ממש, וק' אמאי לא משני מיד משום דכת' [ויקרא י"ט] ואהבת לרעך כמוך, י"ל הוה סמך אתירוצא דלקמן כי היכי דלישרוף לעגל. שכן לדורות, ולא מצי לומר שכן מכפר, דהא אותם מבני אהרן הוה להו כפרה. ופרכינן מאן דיליף מעדת קרח מאי טעמא לא יליף מבני אהרן משום דהוי שריפה ממש, כולי הוי מקושיתיה.
<h2>דף נב:</h2>
ספר הימנו, פי' אם תלמיד חכם מדבר מן עם הארץ ומ(ת)פאר אותו. בת טלי, שם האיש והיה כהן. מעשה (אחת) בבת כהן, היינו מתניתין. ובעי אטו הכי [אמר] והכי אהדרו ליה, פי' במתניתין במילי כמה שאמר הכא, ומשני שני מעשים היו.
אף אני יודע שמיתה מנוולת היא, והא דקאמ' ר' יהודה במתניתי' ניוול, משום חוקות הגוי' קרו ליה ניוול, ורבנן טעו בדבריו וסברו דנוול ממש קאמ' מפני שניוול, כפיר' הקונט'. כיון דכת' סייף באורית' לא גמרינ', ור' יהודה סבר דלא דמי דהתם גבי מלכים גופייהו כת' שריפה, אבל סייף אע"ג דכת' באורית' גבי עיר הנדחת לא גמרינן רוצח מיניה משום בחוקותיהם לא תלכו. ופרי' ואימ' דעביד גיסטרא כו', ומשני ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה, פי' מן הסימנים ובהתזת ראש דאפילו פירכו'[ס] ליכא, כדתנן בפ' העור והרוטב [חולין קי"ז ע"ב] אבל לא טומאת נבילות עד שיתיז הראש. קטל עבדא בסייף וישר' בחנק, קס"ד האי תנא דעונשין מן הדין, דאמ' דגלוי מיתתו הוי ממות יומת [שמות כ"א] והיינו חנק, ואמ' (דסקלינן) [דסלקינן] אותו ממיתה קלה דהיינו חנק למיתה חמורה דהיינו סייף א"כ עונשין מן הדין. פיפיות, שני חדודין טדונקונ"ץ בלע'. ואתה תבער דם הנקי כו', כתבתיו במס' כתובות.
איש פרט לקטן, דבן תשע שנים ויום אחד פטור והאשה נהרגת, דלא מצית לומ' דהאשה פטורה, דהא אמ' פ' יוצא דופן [מ"ה ע"א] דבן ט' שנים ויום אחד הבא על אחת מכל העריות שבתור' מומתין על ידו והוא פטור, וקש' אמאי לא בעי היכן אשכחן דקטן נענש דאיצ'[טריך] קרא למעוטי, כדבעי בפ' בן סורר ומורה [ס"ח ע"ב], ע"כ. פרט לאשת קטן, וקש' פשיטא דאין אשות לקטן, ע"כ. פרט לאשת אחרים, פי' לאשת גוי, וק' דאמ' בפ"ב [עי' לקמן נ"ח ע"א] עשה ודבק באשתו ולא באשת חבירו. פרש"י וע"כ מיתת סתם חנ' היא, פי' והק' רש"י מנא לך דחייב חנק ואימ' דחייב האמור כגון שריפה או סקילה או הרג ותי' ע"כ מיתת סתם חנק היא וע'[וד] הקש' תלמד סתום מן המפרש, ותיר' לא תימ' כו'.
<h2>דף נג.</h2>
ואי במות יומתו מאי קא קש' ליה, וק' לימ' דקשי' ליה דאי גמ' ממות יומתו דמיהם בם למה לי, י"ל דאיצטריך ליה לדרש' אחרינא. מתניתי' הבא על האם, פרש"י דבכולהו עריות איכא כרת, כי לא אתא ביה מיתת ב"ד, לכך (לא) דחק לפרש כן דאית ביה כרת, לפי דבמקום דליכא במזיד כרת ליכ' בשוגג חטאת. ועוד פרש"י אחותו שהיא אחות אביו ואחות אמו, ומפ' במס' מכות [י"ד ע"א] כגון רשיע' ובר רשיע', כגון ראובן בא על אמו והוליד רחל ולאה והם בנותיו ואחיותיו על ידי אמו, ושוב בא ראובן ושכב עם רחל בתו והוליד יהודה, ובא יהודה ושכב עם לאה שהיא אחות אמו ואחו' אביו כמ' שפיר', והיא נמי אחותו כי הוא בן ראובן והיא נמי בת ראובן. משום אשת אב, כגון שנתקדשה לו לאחר שנולד בזנות והשתא לא הויא אשת אב עד שנתקדשה חייב משום אש' אב ומשום אם, וק' אמאי לא קאמ' דחייב משום אשת איש וליחשוב ג', וי"ל דאיירי לאחר מיתת אביו דהשת' לאו אשת איש היא, ע"כ. (אבל) [אלא] בחייבי לאוין, כלומ' שאסורין לו באיסור לאו כגון ממזר לבת ישר' או כהן גדול לאלמנה, דנפקא לן [קידושין ס"ח ע"א] דתפסי בה קדושין מהאחת אהובה והאחת שנואה [דברים כ"א], ודרשינן אהובה אהובה בנשואי' ושנואה שנואה בנשואיה, שנישואה לחייבי לאוין, וקרינן ביה הויה מדכת' [שם] כי תהיין לאיש שתי נשים, ור' עקיב' סבר דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ונפקא [יבמות מ"ט ע"א] מלא יגלה כנף אביו, משמע כנף שראה אביו לא יגלה ואפילו אנוסתו מיירי בשראה ערות אביו, וקאמ' [דברים כ"ג] לא יקח, (אלמנה) [אלמא] דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. ואינה מתיבמת, דהא אסירא, והק' רש"י והא דלא אתי עשה דיבמה יבא עליה ויבמה וידחה את לא תעשה דלא יקח, [ותי'] משום גזירה ביאה שנייה אטו ביאה ראשונה, ואי נתיר לו ראשונה אתי למיעבד שנייה שאין בה מצות עשה, וא"ת והא אין אשה מתעברת מביאה [ראשונה] והיאך קיים מצו' עשה מביאה ראשונה, י"ל דעד שמתעבר' קרי ביאה ראשונה.
<h2>דף נג:</h2>
איסור מצוה, [פרש"י] קתני תנא גופה במתניתי' הכי, להכי פי' כן דאי לא היה משנה לא הוה תני עלה ר' יהודה כי האי לישנא מחליף, דמשמ' אבל חליצ' בעי, אלא יהיה פליג ויאמ' דאפילו חליצ' לא בעי, ולכך פרש"י דמילתיה (ד)אמורא מפרש, דאין דרך של משנה להיות מפרש למה נקרא שמו כן, כגון הכא שמפרש למה נקרא אסור מצוה. קאי הכא וקא ממעט לה כו', פרש"י קא ממעט לה הכא מאיסור אשת אב א"כ הקראי סותרים אהדדי, וע"כ לא מצית ליישב הפסוקים אם לא תאמר דלגמריה מעטיה, מאיסור אם דהיכא דאיכא אם ואשת אב אינו חייב משום אם אלא משום אשת אב, והכי תידרוש המקראות, אמך היא, פי' כי היא אמו ולא אשת אביו כגון אנוסת אבי' ובא עליה חייב משום אמו, והקרא דערו' אשת אביך, ה"ק ערות אביך היא, כי היא אשת אביך ולא אמו חייב משום אשת אב, וכי יש לה שם אחר שהיה אמו ואשת אב [חייב] משום אשת אביו ולא משום אמו, וכי האי גונא יתבי המקראות שפיר, דלעולם היכא שיש בה אמו ואשת אביו אינו חייב משום אם אלא משום אשת אב כדפרישינן, וא"כ לא תיפשוט מהכא דלר' יהודה משום אם אתה מחייבו ולא משום אשת אב, והא דאיכא בספרים השתא אמו שאינה אשת אב כו' עד (קאמ') אמו שהיא אשת אביו לא מיחייב כלל, הא ל"ג דיתורא היא, דהיאך תוכל לומ' דאמו שהיא אשת אביו לא מחייב כלל והא כבר מרבינן מהשני מקראות דאמו שהיא אשת אביו דחייב משום אשת אב, הכי הפי' אמת כדפרישי', ופירוש של סביב ספר הרב מסייעיני, כי כתוב כך בפירוש והא דאיכ' השתא אמו שאינה אשת אביו כו' יתירא הוא דהא כבר מרבינן אמו שהיא אשת אביו, וכתוב בפירוש שאינה והגיה הרב שהיא, ולכך פירושי אמת מפי ר' אליה, ושמעתי מפרשי' דהא דפרש"י על כרח' לגמרי מעטי, ר"ל שממעט לגמרי שאינו חייב לא משום אם ולא משום אשת אב, א"כ קש' ההג"ה שהיגה הרב דכבר מרבינן אמו שהוא אשת אב, דאדרבה ממעטי שאינו חייב כלל, למבין. ערוותה, פי' מדלא כתי' ערותן לשון רבים.
<h2>דף נד.</h2>
אחי אביו חייב שתי', פי' דליכ' מאן דפליג דערות אחי אבי' היינו משכב זכור מדכת' בתריה [ויקרא י"ח] ואל אשתו לא תקרב. הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה הבהמה (עליו) [עליה], וק' אמאי לא קאמ' הבא על הזכור [ו]מביא הזכר עליו, דבשלמ' הביא הבהמה עליו הינו נשכב לבהמ' לא קתני, דשוכב לבהמה לא חזינן אלא מדרשא, אבל נשכב לזכר חזינן מקר' בהדיא ליתני, ע"כ. עונש לנשכב עם זכר ילפינן מדמיהם בם דמשמ' תרתי שוכב עם זכר ונשכב. הרי זה בא ללמד ונמצא למד, פי' משכבי אשה בא ללמד זכר ממנו [ונמצא למד] שביאה שלא כדרכה [הוי ביאה], דכל ביאה דזכר שלא כדרכה היא, אף באשה נמי הוי ביאה שלא כדרכה ביאה, פרישה אחרת, הרי זה בא ללמד ונמצא למד, פי' אש' באה ללמד על הזכר דשכיב' עם הזכר נקרא שכיבה דכת' משכבי אשה והינו שלא כדרכה באשה (אלא מדכת') כדפרישי', והא דקאמ' משכבי אשה, כלומ' באחד ממשכבי אשה, דהיאך נאמ' שיש ב' משכבו' באיש, דא"כ מצינו באשה יותר משני משכבות דא"כ בב' נקבים ואחד דומי' דזכר, וראיה יש ולא היה לי פנאי לכתו' והועתק מפי הרב ר' יעקב מאלינצון. מות יומתו בסקילה, רישא דמילת' היא.
<h2>דף נד:</h2>
אזהרה מניין, וק' אמאי לא יליף האזהרה מאוב וידעוני דמה להלן ענש והזהיר אף כאן, צ"ע. ואומ' וגם קדש היה בארץ, לכך מייתי פסוק זה, דמפסוק (קמן) [קמא] לא חזינן דאייר' גבי זכור אלא מקרא בתרא. כאן נאמ' תהרוגו כו', וק' דהא לא דמי להדדי, דתהרוגו קאי לבהמה והרוג תהרגנו קאי לאדם, וע"ק לילף ליה משוכב עם זכר דקרוב מיניה מג"ש מדמיהם דמיהם, ע"כ. הרי הוא אומ' לא תתן שכבתך, וקרי שכיבתך, וק' הכי נמי נדרוש שכבת'[ו] שכיבתו וילפינן מהכא עונש לנשכב [עם] בהמה, י"ל א"כ כל שוכב עם בהמה למה לי. הבא על הזכור והביא זכר, הנשכב קרי זכור ושוכב קרי זכר. בבהמה לא שייך זנות מדכת' [דברים כ"ג] אתנן זונה ומחיר כלב, ולא כתי' מחיר זונה ואתנן כלב, ומהו אתנן כלב פיר' שאמ' לזונה קח טלה זה והבעלי לכלבי, כך אית' ביבמות [נ"ט ע"א], ומחיר כלב שהחליף כלבו לטלה.
<h2>דף נה.</h2>
הבא על הבהמה בין כדרכה בין שלא כדרכה, פרש"י מילי מילי קתני, לכך פיר' כן דלא תימא שלא כדרכה קאי לבא על הבהמה, דא"כ פלי'[גא] הבריתא (לפסוק) [על הפסוק], דקרא כתי' גבי בהמה משכב, ולא כתי' משכבי, אלא קאי לבהמה הרובע אשה (ובבהמה כתי' משכב) [ובאשה כתיב משכבי] (ויקרא י"ח) ולהכי כי בא על האשה חייב אפי' שלא כדרכה, וכי בא על הבהמה אינ' חייב אלא בכדרכה. ליכתביה גבי חייבי מיתות ב"ד, ה"פ ליכתביה בהמה גבי חייבי מיתות ב"ד ולילף כו', דלא לפריש ליכתביה העראה, א"כ למה לי למילף חייבי מיתות ב"ד מחייבי מיתות ב"ד כיון דכת' בהדיא העראה, מפי ר' אליה.
המתעה חבירו, פי' היינו מסית. על אחת כמ' וכמה, דחייב מיתה, והאי המתעה לא אצטריך למייתי הכא אלא מן הבריתא היא, וק' מה ראיה מייתי מאילנות והא היינו טעמא דאמ' רחמנא שרוף באשירה לפי שע"ז היא ואסורה בהנאה ולא משום תקלה וקלון, צ"ע. זה קלונו מרובה, וק' לפרש"י דפי' דאביי פליג לרב ששת, ואדרבה משמע אתי לתרץ מילתיה דרב ששת, (מפריש') [בפריש'] אחר' פי', דאביי בא לתרץ דליכא [להקשות] (ל)משתחו' לבהמתו של ישר' תיתסר מידי דהוה אמרביע, דלא דמי משתחוה לבהמתו לרובע בהמתו שזה קלונו מרובה וזה קלונו מועט, רובע מרובה קלונו דיש בו ב' קלונות חד דעובר מצות השם ומבזה עצמו אבל משתחוה ליכא אלא חד שעובר מצות השם, ואביי לא מחייב אלא היכא דאיכא קלון ותקלה אבל תקלה בלא קלון לא מיחייב, ואביי לא סבירא ליה דרב ששת, ומיהו לא גמרינן מרובע ונרבע, דלא דמי להדדי, דרובע אית ליה קלון דאפילו גוי נמי אית ליה קלון משום הכי דמיתסר דאית ליה תקלה וקלון אפילו לגוי, אבל נעבד לית ליה קלון בגוי משו' הכי לא דמו להדדי, ומיהו אע"ג דאית ליה דרב ששת לא גמרינן מאילנות, דאי גמרינן מאילנות מאי קאמ' לקמן אנן בבעל[י חיים] קאמ', הא חזינן הכא דגמרי מאילנות.
<h2>דף נה:</h2>
וחייבין עליה משום אשת איש, וק' הא מסיפ' שמעינ' ליה או מריש' דאמ' מתקדשת בביאה, ע"כ.
<h2>דף נו.</h2>
עד שיברך שם בשם, וק' דלקמ' [ס"ו ע"א] איכ' מאן דמוקי' בנוקב שם במקלל אביו א"כ מנא ליה במגדף עד שיברך שם בשם. מת"ל איש איש לרבות הגוים, וק' ואימ' איש איש לרבות אשה כדקאמ' לקמ' [שם] גבי כיבוד, ע"כ. איש איש מה ת"ל, וק' הא נפקינן [פסחים צ"ג ע"ב] דחייב כרת מונשא חטא, ע"כ. גילוי עריות, פרש"י דבני נח לא מזהרו על נערה המאורסה, וק' דאיכ' בפר' תולדות [בראשית כ"ה] והוא עיף, פרש"י ז' עבירות עבר אותו רשע בא על נערה מאורסה, י"ל מ"מ פריצות' איכא אע"ג דליכ' עבירה.
<h2>דף נו:</h2>
ולא ענש אלא א"כ הזהיר, ודווקא גבי [בן] נח אומ' הכי משום דכת' אזהרתו מעל כן יעזוב איש אשתו [בראשית ב'], אבל בכל התורה לא אמרינן הכי. ויצו אלו הדי(י)נים, וק' ולימ' ויצו אלו צדק' דכת' [עי' שם י"ח] לעשות משפט וצדקה. הן ישלח איש [את] אשתו [ירמיה ג'], ואע"ג דהאי קרא מיירי במחזיר גרושתו ולא גבי ערו', מ"מ לא קאפיד [א]קרא אלא למצא לאמור גבי אישות. מאי לאו למעוטי עשה ולא השתחוה, דאין ישר' חייב מיתה עליו ולא בן נח מוזהר עליו, אלמא דגוי שעשה ולא השתחוה לא מיחייב. כאשר צוך במרה, פי' דמשה לא אמ' שום דבר מדעתו בדברות האחרונות אלא כל מה שבדברות ראשונות היה באחרונות, א"כ למה אמ' כאשר צוך בשבת ובכבוד אב ואם יותר מהאחרו(נו)ת, אלא ש"מ כאשר צוך במרה, וק' היכן מצינו במרה שציום על כיבוד אב ואם, צ"ע, וע"ק אמאי לא חשיב פרה, ע"כ. לא נצטוה אדם הראשון אלא על ע"ז בלבד, ה"פ לא נצטוה בדבר הנוהג לדורות, כי נצטוה על עץ הגן ועל הבשר.
<h2>דף נז.</h2>
ואידך קטלייהו מגלי, וק' והא בלאו הכי מצי לדחו'[ת], דהא האי תנא דדריש ויצו מתרץ ליה דלדידיה אצטריך למוכח דהאדם זו שפיכות דמים כדאמ' לעיל. וק' למה לי קרא לומר דאבר מן החי אסור מאכל תאכל כיון דנאסר להם כל בשר לאכל, וי"ל (דסק"ל) [דקמ"ל] דהאי דנאסר להם בשר הינו להמית הבהמ' (או) [אבל] אם מת מאליה [שריא] אבל אבר מן החי אפי' נפל מאליה אסור. ע"ז נמי איתרבו מאיש איש, וק' כיון דדריש איש איש א"כ סבר כר' מאיר א"כ נימא הואיל ואיתרבו איתרבו, ע"כ. אזהרה [שלהן] זו מיתתן, פר"ש ולא חש לומ' לאו היכא דליכ' מיתה כמ'[ו] בישרא' היכא (דאיכא) [דליכא] מיתה.
<h2>דף נז:</h2>
הוי אומ' זה חנק, וק' ואימ' דהיינו שריפה דשריפ' נשפך הדם בפנים לגוף, י"ל בשריפה אין הדם יוצא ממקומו כלום אבל בחנק יוצא כו'. מהתם נפקא לאמ' זה גלוי עריות, ולא מצי לתרץ דהיינו תנא דבי מנשה [לעיל נ"ו ע"ב] דלא דריש קרא דויצו ולאמר כפי' הקרא דויצו, דמ"מ תנא דבי מנשה נפיק עריות לבני נח מקר' אחר וא"כ ליבעי מהתם נפקא. מגרע גרע, פי' וכי מקילינן כי שכב עם ישר' מכי שכב עם גויה דאמרת כי שכב עם ישראלית אינו נהרג אלא בעדה ועדים והתראה. והא קתני על אשת איש נדון בחנק, וק' אמאי לא אמ' הא מני תנא דבי מנשה דאמ' בחנק, ע"כ. וחכמים אומ' הרבה עריות יש, פירש"י דר' מאיר לא דריש איש איש, וק' לעיל [נ"ו ע"א] גבי ברכת השם דריש ר' מאיר איש איש, וכיון דדריש בכל מילי דריש בכולי דוכתא כדאמ' לעיל, וע"ק דהא קרא דאיש איש בעריות דידן כת', ע"כ. אידי ואידי חנק הוא, פי' ומיתתן שוה דמצינו במיתת [בן] נח שהו' בחנק ולכך נכנסה לחופה ולא נבעלה יהיה בחנק.
<h2>דף נח.</h2>
נשא אחותו מן האם יוצי', פרש"י לפי שלא יאמרו באנו מקדוש' [חמורה לקדושה] קלה, וזה קש' לפי שיטת' יבמות. [אחות האם] מן [האב] ר' מאיר אומ' יוציא [וחכמים אומרים יקיים], פרש"י והאי דנקט הורתו שלא בקדושה [ולידתו בקדושה], כלומ' כיון דלא חיישת אלא לשמא יאמרו באנו מקדושה [חמורה לקדושה] קלה כו' א"כ אפילו היה הורתו ולידתו שלא בקדושה (נמי) והתגייר נמי חיישינן לשמא יאמרו כו', לכך פירש הוא הדין אפילו הורתו ולידתו שלא בקדושה והא דנקט כו'. ומותר באשת אחיו, כלומ' אם מת אחיו דהא בחיי אחיו הוי אשת איש ובהא (מקי') [מצווים] בני נח, פרש"י אפילו נסבה אחיו משנתגייר, וזה קש' דא"כ הוא ישר' גמור והוא אסור, לכך פרש"י או קוד' שנתגייר. ומותר בחמותו, לאו בהאי גר דהורתו בקדושה מיירי, אבל בגר שלקח אשה קודם שנתגייר ונתגייר עם אשתו, דהשת' אין חמותו דמעיקר' אסורה לו, דכקטן שנולד דמי. פרש"י דר' (עקיבא) [אליעזר] לית ליה קורבא באישות, וק' והא בחייבי כריתות מיירי ר' (עקיבא) [אליעזר] וא"כ איכ' קורבא דאישות, וי"ל ה"פ לית ליה קורבא דאישות לאחר מיתת בעליהן.
<h2>דף נח:</h2>
מפני מה לא נשא אדם בתו כדי שישא קין אחותו, וק' וחוה היכן אזלא, וי"ל ה"פ שהרי מיום ראשון נקנסה מיתה לחוה על שעברה הציווי, אלא אמ' הקב"ה אם אמיתנה יבטל פר' ורביה, ולמה לא קטלה ולא יבטל שהרי אפשר אדם לישא בתו, ומשני כדי שישא קין אחותו. גוי ששבת חייב מיתה, ל"ג פשיט', דמאי בעי, והא משמ' חידוש דלא תימ' דישבותו קאי אעתים.
<h2>דף נט.</h2>
ההוא לדם הקזה, פי' האי דסמ'[ך] דם לאבר מן החי בההוא קרא [דברים י"ב] דבלתי אכל הדם כת' בסופו לא תאכל הנפש עם הבשר. ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודה, פי' דר' יהודה אמר [חולין ק' ע"ב] דבני יעקב דוקא הוזהרו על גיד הנשה והם נקראו בני נח, והק' רש"י א"כ דר' יהודה סבר דגיד הנשה נאסר לבני נח א"כ לדידיה אמאי לא חשיב ח' מצות לבני נח עם גיד הנשה, ותירץ ד[ל]ר' יהודה דוק' ישר' נאסרו כדכת' [בראשית ל"ב] בני ישר' ולא שאר בני נח, ועוד הקשה רש"י לילוף מגיד הנשה דכל מצוה שנשנית דלשניהם נאסר דמדלא נשנית גיד הנשה ולכך לא נאסר אלא לישר' ש"מ דמילתא דניש'[נית] נאסר לשניהם, ותי' כו'. מדאיתני ע"ז ואשכחן דאיענוש ש"מ כו', וק' דבלא ע"ז מצי למילף דמילת' דנשני' דאסו' לשניהם, דאי אמרת דנאסר לבני נח ולא לישר', הא ליכ' למימ' דמי איכא מידי דלישר' מותר ולבני נח אסור, וליכ' למימ' דלישר' אסור ולא לבני נח דא"כ אמאי נשנית, צ"ע.
<h2>דף נט:</h2>
ומשני הא איתני לשום דבר הא לא איתני כלל. בני קטורה לא ליחייבו, [וק'] וכי גרעי מיליד ביתו דחייבי כ"ש בנים ממש, י"ל ה"פ לא ליחייבו הן עצמ' למול כשהם גדולים. דש באווזים ותרנגולים, דלר' חנינא אינו חייב כי אם חוסם שור בדישו שלא יוכל לאכל, אלא אם כן דש השור בידיו ורגליו דאז ניתנה לה רשות לאכל, אבל אם דשה ביד בלא רגל או ברגל בלא יד אינו חייב אם חסם פיה, והשתא בעי מאווזין ותרנגולים דאין בהם אלא רגל מהו, וקש' מאי סבר אי יליף שור שור משבת אפי' הנך נמי כו'.
<h2>דף ס.</h2>
מנהני מילי, פי' דמותרים ללבוש כלאים ואינו אסור' אלא בהרבעת כלאים (כגון) [ו]להרכיב אילן באילן. וישר' מי פקירי, פי' מי פריצי לכך.
<h2>דף ס:</h2>
[וליח]שוב נמי זורק, פרש"י כו' ויליף רש"י זורק מדם מדכתי' [תהלים ט"ז] בל אסיך נסכיה' מדם. מנא הני מילי, פי' מנא הני מיל' דבעבודת פנים חייב בשלא כדרכה. ת"ל לאלהים בזובח לע"ז הכתו' מדבר, פרש"י מדלא כת' עובד לאלהים בזביחה, וק' תיפו' לי דע"כ מיירי שלא כדרכה, דאי בכדר'[כה] הא חזינן מקרא דוילך ויעבוד אלהים, וי"ל אי (לא) מקרא דוילך ויעבוד היתי אומ' דאפילו בכדרכה אינו חייב אלא מעבודו' פנים כו', ע"כ. ה"ג בספרי מניין לרבות השתחואה שלא כדרכה דיהיה חייב דכת' [שמות ל"ד] כי לא תשתחוה לאל (נכר) [אחר], ושבוש הוא דבהאי קרא לא כת' שום עונש (אימ') [מיתה]. אזהרה מניין, וק' תיפוק לי אזהרה מלא תעבדם יתירא, וי"ל הני איצטריך למגפף ומנשק, וע"ק אמאי לא נפיק השתחואה שלא כדרכה מוישתחו ויזבחו ויאמרו אלה אלהיך ישר' [שם ל"ב] דמקיש השתחוה לזביחה ובענין זה פרש"י במתניתין, וי"ל דזביחה דהאי קרא כדרכ' של עגל הואי. מה זביחה שהיא (מיוחדים) [מיוחדת], וקש' (תיפוק) [לישתוק] מזובח לאלהים ונפקא לן מבלתי ליי' לבדו דאמ' ריקן כל עבודות כולם לשם המיוחד, וע"ק לישתוק מבלתי ליי' לבדו ונפק' לן מזובח ע"כ.
<h2>דף סא.</h2>
וריש לקיש אמ' מותרת, הינו בהנאה אבל באכילה מ"מ אסורה. מתקיף ליה רב פפא, לאלומה אתקפתא דרבא בר בר חנן, דאפיל' לר' יוחנן בעי קרא להכי דמחשבין מעבודה לעבודה, ומתמהי' אברית' דקתני יצאה השתחואה לידון בעצמה יצאה זביחה ללמד על הכלל, דאימא איפכא. מתקי' לה רב אחא בר איקא, לרבא בר בר חנן ולרב פפא ומתרץ מאי דאתקיפו ומוכח דהכי הוא כדקתני בברית', דליכא למימר דזובח אתא דמחשבי' מעבוד' לעבוד' אפי' לר' שמעון בן לקיש וכ"ש לר' יוחנן, איכה יעבדו למעוטי מאי, לא מצי למעט דשלא כדרכה, וקש' דמשמ' אבל לפי המסקנא דאמ' דזובח ללמד על הכלל יצ' לא מצי' לפרוך א"כ איכ' יעבדו למעוטי מאי, כדפיר' בתוספות. מנין לזובח בהמ' למרקוליס, וק' אזהרה שמענו עונש לזוב' (ו)למבוזים מנין, ע"כ, וע"ק להאי קושי' דמקש' תלמודא, תימא שלא כדרכה מזובח נפקא ליה ולמה לי מלא יזבחו כו', ע"כ.
<h2>דף סא:</h2>
אמ' רב יוסף מנא אמינא לה, פי' דכי הניסת יחיד (או) [אז] לא אימליך ולכך חייב בדבורא בעלמ'. רב[א] אמ' פטור, וקשי' מיראה אמאי פטור והא אמרינן [לקמן ע"ד ע"א] בכל יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפי' דמים. מטיבתן של זה, פי' מדיבתן, תרגום של דיבתם רעה [בראשית ל"ז] טיבהון ביש. שגגת מעשה הוי (שמוכח) [ששכח] כל עיקר אותה מצוה לרבא, אבל לאביי אפי' כן העלם דבר מיקרי שזכור מקצת ושכוח מקצת.
<h2>דף סב.</h2>
תני ר' זכאי זיבח וקיטר כו', תוספת' [ירושלמי שבת פ"ז ה"א וה"ב] ל"ג השתחואה.
<h2>דף סג.</h2>
אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה, פי' לא תעבדם בין לע"ז שדרכה לעבוד דרך כבוד (דרך) ואין כדרכה בהשתחואה, ואי לא כת' אלא זה ה"א דאין חייב אלא כי האי גונא דהוי עבוד'[ת] כבוד לכבודין, להכי אתא חד לא תעבדם לומ' למכבד ולמבוזין כגון [זובח] למרקוליס, והקש' רש"י והאמ' ר' אליעזר לעיל [ס"א ע"א] דנפיק זובח למרקוליס מלא יזבחו דהוי מיותר דהוה בכלל לא תעבדם, וא"כ לדידיה אמאי לא נפיק מקרא דלא יזבחו מכבד לכבודין שלא כדרכה כגון זובח לכבודין שלא כדרכה, ותיר' גלי קרא בהשתחואה וה"ה בזביחה, ועו' הקשה א"כ דגלי לילף כוליה (מזביחה) [מהשתחואה] ולמה לי קרא דלא יזבחו, ותי' כו', וקש' לפרש"י דפי' דהוי מיותר והא איצטריך לגופיה לומ' בזובח להכעיס. זה הכלל כל עבודו' שבעולם בין חוץ בין פנים כדרכה חייב מית', ועונש נפק' לן מוילך ויעבוד וישתחו להם [דברים י"ז] וכת' בתרי' וסקלתם כו' ולשון עבודה משמע כדרכה בכל עבודת שבעולם, ואזהרתם מדכת' [שם י"ב] פן תדרוש לאלהיהם לאמ' איכה יעבדו, והשמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, זביחה אף שלא כדרכה נפק' לן עונש מזובח לא'הים יחרם [שמות כ"ב], דלא כתי' עובד אלמ' משמ' שלא כדרכה, ואזהרתי' מחד לא תעבדם, אם אינו עניין לכדרכה דנפקא לן מאיכ' יעבדו תניהו לעניין שלא כדרכה, וקיטור וניסוך בכלל זביחה לכל דבר, דיצא מן הכלל ללמד על הכלל, ועוד מבלתי ליי' לבדו, והשתחוה ממש נפק' לן מוישתחו וסקלתם, ואזהרתיה מלא תשתחוה, ומגפף ומנשק משאר עבודות שלא כדרכה ליכא עונש ואזהרתיה מאידך לא תעבדם כתו', והשלישי לנעבד כמ' דאמ' לעיל, אבל למבוזין [להכעיס] לא מצינ' לא לזביחה ולא להשתחויה, אלא לאו בזביחה מלא יזבחו, והשתחואה לא תשתחוה דהכא ואתא שלא כדרכה, אבל עונש לא שמענו לא בזה ולא בזה, צ"ע. מגדף דכת' בי' כרת, דכת' [ב]מגדף ליי' ונכרתה. לאו שבכללות, פי' מגפף ומנשק הוי לאו שבכללות דכת' [שמות כ'] לא תעבדם, וקש' אמאי לא קאמ' דנודר ומקיים הוי לאו שבכללות דכת' [שם כ"ג] לא ישמע על פיך, ע"כ. לא תאכל הבשר ועדיין דם במזרק, הוי דרשא אחרת.
<h2>דף סג:</h2>
היו מרעיבין עגלים, פי' כך היו עושין היו מעמידין דמות העשירים על אבוסיהן, והיו העגלים מכירים דמות העשירים כי היו רואים דמות העשירים על ראשם, והיו הבעלים מרעיבים העגלים והיו העגלים הולכים ברחוב וכשרואים העשירים היו סבורים שהם אדון שלהם והולכים וממשמשים בעשירים, כלומ' תנו לנו לאכל כי אתם אדונינו, והיו העשירים סבורים שהם העגלים שלהם ונותנין להן לאכל. לזבח אדם מיבעי ליה, פי' בשביל זביחת אדם הם נושקים אותם כדי שיזבחו עצמם לע"ז, ופרש"י להם הם אומרי' הכומרים, הכל זה מן הפירוש של לזב' אדם מיבעי ליה.
<h2>דף סד.</h2>
ניבעי פלגא, פי' ניבעי שיהא היצר הרע שולט על חצי העולם במקום שאין עבירה. קתני ע"ז וקתני מוליך, דקדייק מרישא דמתני' דלעיל [נ"ג ע"א] דקתני אלו הן הנסקלין העובד ע"ז והנותן מזרעו למוליך, ומדקא חשיב להו בתרתי ש"מ ע"ז לאו מוליך הוא, אבל מהך סיפא [ס' ע"ב] לא דייק מדפליג להו בתרתי, דהכי נמי פליג פעור ומרקוליס בתרתי [ואוב] וידעוני דחד הוי, אבל ברישא דאלו הן הנסקלין לא חשיב כלל פעור ומרקו'.
<h2>דף סד:</h2>
תניא נמי הכי, פ"ה גרסינ' תניא נמי הכי יכול העביר ולא מסר ול"ג תניא נמי הכי ומזרעך לא תתן להעביר, דאי גרסינן הכי מאי בעי בסמוך יכול העביר ולא מסר הא כבר אמר ומזרעך לא תתן, דמשמע לא הוי חייב בהעברה בלא מסירה, דכת' לא תתן ונתינה זו מסירה. העביר כל זרעו פטור, וק' מבן קמא איחייב ליה, וי"ל כגון שאין לו אלא בן אחד, אינמי העבירם כולם בבת אחת.
<h2>דף סה.</h2>
המקטר לחבר, כלומ' לחב' (המתים) [השדים] כאן ופריך לחבר כו' ומשני [חבר זה התורה אמרה שחייב מיתה] אחד חבר קטן ואחד חבר גדול, (חבר שחייב מיתה חייבו), גדול שמאסף כל הבהמות. והתניא, בניחותא.
<h2>דף סה:</h2>
היינו דורש אל המתים, פי' מעלה בזכורו והנשאל בגולגולת היינו דורש אל המתים וא"כ למה נכתבו שניהם בקרא, ומשני כדתניא, פי' דורש אל המתים דקרא הוי בעניין אחר' כדתניא. דמן חבריה את, פי' אחד מן התלמידים ברא אותך.
<h2>דף סו.</h2>
ת"ל אביו קלל אמו קלל, פי' לא כת' הכי בקרא אלא הכי כת' [ויקרא כ'] אביו ואמו קלל, והוי כמ' דכת' אביו קלל ואמו קלל. אביו קלל [אמו קלל] דברי ר' יאשיה, וק' דלא מייתר ליה בקרא לר' יאשיה במקלל מכה אביו ואמו מהיכן מחייב ליה ע"כ. א"כ ליכתו' אלהי' ונשיא, א"כ דאמ' דלא יליף אביו כלל לא בבניין אב ולא באם אינו עניין ליכתו' א'הים ונשיא כו' א'הים למה לי, אלא ש"מ באם אינו עניין.
<h2>דף סו:</h2>
כתנאי ומתו גם שניהם, ריש' דמילתא היא ואינו מחובר למעלה. לא כהורדוס, פי' שהטמין תינוקת בדבש ג' שנים איכ' דאמ' בא עליה [ב"ב ג' ע"ב], ומשמש מתה לית ליה הנאה.
<h2>דף סז.</h2>
כך חובותינו, כלומ' כך אנו חייבים לעשות. לבר סטרא בלוד, פי' בר סטרא הוא ישו הנוצרי. ופריך בר סטרא בר פנדירא הוא, פי' והיכי קאמ' דהוא בר סטרא. ומשני בעל אמו היה שמו סטרא ובועלה שמו פנדירא, ופנדירא הוליד ישו ונקרא שמו [בר] סטרא על שם בעל אמו. ופריך בעל פפוס בן יהודה הוא, פי' והיא' אמרת דבעל סטרא שמו והא בעלה הוי פפוס בן יהודה.
<h2>דף סז:</h2>
איני והא"ל כו', פרש"י לא גרס' איני, דלא פריך כלל דאמ' יכול לבראות בריא גדולה, והכא קאמ' דהחיה אותו, ולא קאמ' מבריא' כלל לא מן העפר, אלא שהחייה מה שהיה נברא קודם ממנו.
<h2>דף סח.</h2>
לא חסרוני, כלומר שלעולם היתי יכול ללמוד בטוב. האימום, בשני מימים.
<h2>דף סח:</h2>
בן סורר ומורה, הוא אחרון מן הנסקלין דתנן לעיל [נ"ג ע"א] באלו הן הנסקלין והיה לו לפרשו עם האחרים לשם, אלא מפני שיש בדין סורר ומורה דברים הרבה עשה לו פרק בעצמו. קטן מנא לן דפטור, וקא מתמה, והיכ' אשכחן דענש הכתו', ואע"ג דברוב המצות כת' איש ודרשינן איש ולא קטן, ומשמ' אי לאו דמעטי קרא הוה חייב, וא"כ לאו בדין קא מתמה דהכא ליכ' מיע'[וטי] וקא בעי שפיר מנא לן דפטור, לאו מילתא היא, דכיון דחזינן דפטו' בכל המצות אית לן לומ' דהכא נמי פטור. בן הסמוך לגבורתו של איש, וק' והא עדיין קטן הוא ע"כ.
<h2>דף סט.</h2>
הראוי(ה) לביאה מניין, פי' וא"כ קטן מוליד מדקאמ' קרא דמזריע. וק' לר' כרוספדאי והא חזינן הדורות שהיו בשעת מתן תורה שהיו מולידין כשהיו בני ח' שנים, כגון כלב וחזיר כו'. ודקא קשיא לך דר' כרוספדאי, וק' הוה ליה לומ' ודק'[א] קשי' לך ממתניתי' דאמ' עד שיקיף זקן (מן) התחתון, צ"ע. ובדיני נפש' לא אזלינן בתר רובה, וקשי' ליפרוך ליה בהדיא היאך אדם נהרג דילמ' טריפה הרג אי לא אזלינן בתר רובא, וצ"ע.
<h2>דף סט:</h2>
לא קרבן, ובשוגג ואזלינן אחר הרוב, [וק'] והא שמא אינו מחויי' קרבן והוי חולין בעזרה, ע"כ. המסוללת בבנה הקטן, פי' חוזקת וכובשת, כמ' [שמות ט'] עודך מסתולל. פרש"י חשיב ז' חדשים להריון וחדש לימי נדות וטהרה, צ"ל דהאי חדש דחשיב לימי נדות וטהרה הוי קודם לז' חדשים של הריון דא[ל]"כ לא תמצא חדש בלא [ולד] וק' והלא באותו חדש הוי הילדים גדילים ותמצא כשעיברו נשותיהן היו בן ח' (חדשים) [שנים] וחדש, וי"ל דבשביל חדש אחת לא [דק]. נמצא אברהם גדול מהרן שתי שנים, וק' מנא לך הא, והא משתי אימהות היו דכת' [בראשית כ'] אחותי בת אבי, וצ"ע. נמצא שם גדול מיפת שתי שנים, דשם היה בן מאה ושני שנים אחר המבול כו'. אלא דרך חכמתן חשיב להו, וק' ליחשוב [חם] לבסוף, וי"ל כיון דשינה בראשון תו לא קפיד. אחי יפת הגדול, לפי שהטפחא תחת אחי משמע כי שם היה [הקטן]. עזובה, זו מרים שנצטרעה.
<h2>דף ע.</h2>
שלשה עשר וַויִין, לשון ווי ונהי. כת' ישמח וקרינן ישמח.
<h2>דף ע:</h2>
חטה הייתה, ואע"ג דכת' בקרא [בראשית ג'] עץ, כל דבר העולה בקנה נקרא עץ. בה נתקנו, פרש"י נס בתוך נס, [וקשה] מה עניין זה לזה. בר נדרי. איש האדמה זה נח, ואע"ג דהקרא מיירי על אדם הראשון אין מקרא יוצא מידי פשוטו ובנח מיירי. אכל בעבור החדש, לכך פרש"י כדמפ' לקמ'. ואין עולין לה ביום, (ואי) קשי' הא תניא לי' רישא לאור עבורו ע"כ.
מכאן ואי'[לך] מפריש' אחרת, לעיל, אחריפו עולו, פי' ברית' דקתני אין עולין אלא ביום, כדאמ' ר' חייא לבניו אחריפו ועולו, מהרו ועולו מבעוד יום מפני עוברי דרכים שיראו אותם מפרסמ' הדבר (ואין עולין), וברית' דקתני ואין עולין [ביום אלא בלילה], ליציאה מהדר כי אמ' להו אחריפו ופוקו.
<h2>דף עא.</h2>
ואומ' זולל וסובא, לא בעי מאי ואומ', דמהאי קרא בתר' מוכח טפי דכת' ביה זולל וסובא סתם כמ'[ו] בבן סורר ומורה, ואיכא ביה יוורש, ואנן קים לן דאין אדם נעשה רש אלא על בליעת ובשר ויין, מהכא איכ' למימ' זכר לדבר דזולל וסובא בשר ויין הוא אבל מקר' קמ' איכ' למימ' אתרי מילי דמימשכי אזהר.
כתי' קיר וכת' קירות, דהוה ליה למכתב קירות בכולהו ש"מ איזהו קיר שהוא כקירו', ורבנן דפליגי עליה מטמא אפילו בקי'[ר] אחת והא דכת' קירות מפר' בפ"ק דנזיר [ח' ע"ב] דאינו מטמא בנגעים עד שיהו לה ד' זויות.
<h2>דף עא:</h2>
א"כ נכתוב בנינו הוא, הוי כמ'[ו] אפכ' מסוגיא של תלמוד. ונתגייר פטור, וטעמ' דאי עביד השתא לאו בר קטלא הוא, וק' הא קיימא לן [פ"א ע"ב] הבועל ארמאית קנאים פוגעים בו, צ"ע. סרחה ואחר כך בגרה תידון בחנק, והק' רש"י והא לא הוי סיועא דהא ליכא פטורה הכא לגמרי כדברי ר' חנינא, ותיר' כיון דקלה שהיא נדונית השתא שייכא בחמורה דמעיקרא ולכך לא פטר לגמרי כדברי ר' חנינא, ומדחזינן הכא דלא פטור לגמרי דיינינן ליה בדינא דהשתא כ"ש הכא בן נח הואיל [ואישתני] (ו)דינו ומיתתו דדיינינן ליה בדינא [דישראל], וכיון דהשת' לא מצינן למדייניה פטור לגמרי, וקש' אמ'[אי] לא משני מיתתה ודינא אשתני בענן והכא מיתתה אשתני ולא דינא, צ"ע.
א"כ נכתו' רחמנ' בננו הוא, פי' הק'[ונטרס] ל"נ לפ' שיטת התלמו', אלא ה"פ א"כ דלמעט סומין לחוד לכתוב בננו הוא וממעט מיניה סומא, דאי לאו למעט סומא לא ליכתו' בקרא הוא, ומדכתי' (הוא) זה ש"מ תרתי. מישך שייכא, (ובין) [ובזו ה]מיתה נתחייב בתחילה. ולימא הואיל ואישתני אישתני, דהא אישתני (מיניה) [דיניה], והמקשה היה סבירא ליה דהא דאמ' לעיל גבי בן נח שבירך הואיל ואישתני דינ' אישתני מיתתו ומשו' הכי פטור הכא נמי פטור בנשתנה דינו לחוד.
<h2>דף עב.</h2>
מסתבר מילתא בששיבר, וא"ת מאי קמ"ל תנינא ושבר החבית פטור, וי"ל לכך פרש"י דשיבר אפילו לאחר זמן, ומתניתין דווקא כששבר עמו במחת'. ולא היא, לכך פרש"י דמסקנא דמילת' דרבא, דלא מצית לפר'[ש] תלמודא קאמ', כדפרש"י לקמן לרבא פריך. פרש"י והאי דכי נאנסו, כלומ' הקש' רש"י אימ' (דה"ק) [דהכא] מיירי כשיש לו הגזילה והוא טען שנאנס והכא שאין לו הגזילה כי הו'[י] ודאי דנאנס לא מצי (דדחינן מיניה) [א"ל נאנסו ומיפטר], לכך פרש"י דהוי דומיא דשואל.
שיבר, פי' במחתרת לא נשאו משם. ונאנסו חייב, דהא מילתא דפשיט' היא כיון שנטלו האב במחתרת על מנת לגוז'[לו] ולגנבו דבאסורא אתא לידיה פשיט' דכי נאנסו חייב, דהא השבה בעי מיעבד, דאפילו שומר דבהתירא אתא לידיה כי שלח יד בפיקדון מיחייב באונסין, דתו לא הוי פיקדון גביה, דכי איתי לפקדון בידיה בתורת פקדון ולא שילח בו יד אם נאנס מידו פטור, וכיון דהאב על הבן אינו חייב מית' דין הוא שיהא חייב אפיל' נאנסו כדפרישינן, הכא נמי גבי אין לו דמים כיון דלגנבן נטלן ברשותו קיימי ולא כפיקדון דמי וכיון שנפ'[טר] מתשלומי קננהו. הא נטל חייב, דאי נטל פטור ליתני נטל וכ"ש שיברו דפטור. הואיל ונפק מפומיה דרב, ואחמור על עצמו היה ומיהו הלכתא כרבא.
<h2>דף עב:</h2>
לפקח עליו הגל, אם הוא אב על הבן יפקח עליו הגל, ולא אמרינן הרי הוא כגוים ורועה בהמה דקה שהן גזלנים ואמרי' [ע"ז כ"ו ע"א] לא מעלין ולא מורידין והכא נמי כיון דבמחתר' בא הרי הוא גזלן ואין מחללין עליו השבת קמ"ל דחייב הבן לפקח הגל מעל אביו, ולא דמי לשאר גזלן דמורי התירא. והוכה, יהרג משמע אף בלא ומת, דאי לא, מאי אתא קרא לאשמ'[עינן]. מרוצח נפקא כו', טעמ' דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין משום דהוי טעם אחד משני מקראות.
מרוצח נפקא, ולא הוי עונשין מן הדין כדפירשו תוספו'. ראה שישר' ובן ברית, ישר' לאפוקי (משומד) [כותי], ובן ברית ולא משומד. יצא ראשו, פרש"י אינמי מורד במלכות, לכך פי' רש"י אינמי, דאי ילפת מהתם א"כ נימא הכא כיון דהבן ואמו עתידים למות שיהרג הבן משום האם כדחזינן גבי שבע בן בכרי, ולכך פי' רש"י אינמי טעמא משום מורד במלכות.
<h2>דף עג.</h2>
והשיבותו, לו דריש, דאילו והשיבותו דרשינן התם [ב"מ כ"ח ע"ב] לעניין אחר. נעבדה בו עבירה, שהתחיל כבר ביאתו. אין מצילין אותה בנפשו, דאתחיל' פגימה קפיד רחמנא, כגון רודף אחר הזכור שעדיין לא נגע בו.
<h2>דף עד.</h2>
וחי בהם ולא שימות בהם, ואכולהו מצות קאי דכת' [ויקרא י"ח] (ועשיתם) [ושמרתם] את (מצותי) (ו)חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם וחי, ור' שמעון (לא) דריש בכל נפשך אפילו נוטל [את נפשך], אם נאמר בכל (נפשך) [מאדך כו'] מפני שדרך כל העולם אוהבים גופם מממונם, ואם נאמ' בכל (מאדך) [נפשך כו'] מפני (שדרך כל העולם) [שיש בני אדם] חביבים ממונם מגופם. ה"ג אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור, ומאן דגריס תהרג טועה, (דהא דקאמ') [דאל"כ קשיא] מאסתר, וקשיא למה לי לאקשוי נערה המאורסה לרוצח שיהרג ואל יעבו', הא חזינן מנערה המאורסה עצמה דנית' להצילה בנפשו דכת' [דברים כ"ב] אין מושיע לה, [דהיינו] יהרג ואל יעבור, לא דמי כשאדם רשע חשוב לפני המקום ואין רוצה בקיומו, אבל באדם צדיק ואומ'[רים] לו גוים לבעול איכ' למימר יעבור משום דכת' וחי בהם.
<h2>דף עד:</h2>
ונקדשתי בתוך בני ישראל, וכי היכי דקידוש בי' הכא נמי הוי חילול השם שהוא הפך הקידוש. דכת' הבדלו מתוך, וק' האי קרא בכל ישר' נאמ' [במדבר ט"ז] בעד' קרח ואלו גבי מרגלים לא כתי' אל' מתי לעדה [שם י"ד], ונמצא בחפץ ל"ג אלא אתיא תוך תוך ולא יותר ופרשו הגאו' הכי, כתו' הכא [ויקרא כ"ב] בתוך בני ישר' וכת' [עי' בראשית מ"ב] ובני יעקב באו בתוך הבאים, מה להלן עשר' דיוסף ובנימן לא היו שם, אף כאן, ולא מצי למגמר מהבדלו מתוך, דלא יליף בתוך מתוך. קוונקי ורמונקי, פי' כלי נחשת, קמיניאה, ומכאן נראה להתיר ליתן לכומרים ט"ו לשנה מס לע"ז מן הכתו' הואיל דלהנות עצמם מתכוונים ולא להעביר על דת.
<h2>דף עה.</h2>
טינא, חולי המטמטם את הלב. משום פגם משפחה, וקשי' דבכל הני ליכא אלא חומרא בעלמא ולמה החמירו כל כך ולא חשו לאיבוד נפש של זה, שלא יהא [חמור מ]חילול שבת שיש בו כרת וסקילה (אין דוחין) [שנדחין] מפני איבוד נפש ובכא'[ן] אף במקום שאין איסור כגון בפנויה החמירו אף בודאי נפשות, וי"ל הכי נמי כדפרש' לעולם כלל זה בידך כל מקום שתמצא נפש מישר' והוא נקי וצדיק אמרי' יעבר ואל יהרג חוץ מע"ז וגילוי עריות ומחללין עליו השבת אף מספק אבל הכא שהוא רשע אף בפנויה לא חס המקום עליו כדי לזלזל אף בפנויה דאיהו אוקי אנפשיה וימות, וישר' יהיו נקיים.
<h2>דף עה:</h2>
מניין לעשות שאר הבא ממנו כו', דהיינו בתו ובת בנו ובת(ו) [בתו] מן אנוסתו דהכא בכלל אשה ובתה ליתנהו, דהתם בת בתו לא נאסרה לו אלא מאשתו שהיא לו מקודשת, דרבא (דאי) [רמי] כו' ומשני לקמ' כאן באונסין [כאן בנישואין], כלו' אנוסתך או מפותתך [אי אתה מוזהר] על בתה אלא דווקא אותה שילדתה [ממך] נאסרה לך, אבל בתה מאיש אחר לא, ואם היא נשואתך אפילו בתה שהיא מאיש [אחר] הזהרתיך עליה ואפילו בת בתה. והא בשאר דידיה לא כתי' זימה כו', ובתו מאנוסתו (לאו) מהאי קרא דערות בת בתך נפק' לן דלאו כתיב ביה [זימה], ומדינה דבת בתה לא אתיא דאין עונשין מן הדין. ג' דורות למעלה, מאשתו, אם חמיו אם חמותו וחמותו. ג' דורו' למטה, בתה ובת בתה ובת בנה, עונש כתי' גבי חמותו דכת' [ויקרא כ'] איש כי יקח אשה ואת אמה באש תשרופו אותו ואתהן, חמות לאחר מיתת [אשתו] פליגי, וה"ה באם חמותו לאחר מיתת חמותו פליגי והיא היא. אליב' דאביי גרסינן הכי בבריתא ולא כמו שהיא כתובה בספרי', מניין למעלה מאשתו, נאמ' למעלה מאשתו זמה ונאמ' למטה מאשתו זמה מה להלן למטה, דהיינו בת בתה, ומסקנ' דברית' לאזהר' אתיא, ומה כאן בעונש, עשינו שאר של מטה מאשתו, בתה כו' כלמעלה, חמותו, אף להלן נעשה שאר האמור למעלה לגבי אזהרה דהיינו חמותו ואם חמותו כשאר האמור למטה, ולרב אשי גרסינן בבריית' כמ' שהוא כת' בספרי' והכי סדרה מניין למטה באסורא כלמעלה באיסור', נאמ' כאן זמה ונאמ' להלן זמה, ומה להלן לומ' באיסור כלמעלה אף כאן למטה באסו' כלמעלה באיסור, וסיפ' דברית' כאביי מפר' ומה כאן למטה כלמעלה אף להלן למעלה כלמטה אף באזהרה שאר האמור למעלה מאשתו כלמטה מאשתו.
<h2>דף עו.</h2>
ועוד מה הוא חלקת בין בתו לכלתו כו', פי' רש"י הוה לן למימ' דכלתה תהיה בסקילה החמור, דמה הוא בשאר דידיה בתו בשריפה וכלתו בסק' שחמורה אף היא כלתה בסקילה ואין דון מיניה ומינ' אלא לגלויי מילתא, וא"ת כן שתהא כלתה בסקילה בהאי דינה א"כ איכ' למיפרך אדרבה נימא בדין אחד שתהא בשריפה, דמה הוא כלתו ואמו שוין אף היא כלתה ואמה שוין כו'. גלוי מילתא בעלמא הוא, ולא עונש מן הדין הוא, דהיכי דמי עונש מן הדין כגון אי ילפינן אחותו מן האב ומן האם דלא כת' בקרא, מאחו' בת אביו שלא מבת אמו אתיא דכתיבא אז הוי עונש מן הדין, דהא אחותו מן האם ואב לא מקורבא מאחותו מאביו שלא מאמ'[ו] אתיא אלא מחמת קורבא עצמה שהיא אחותו נאסרה לו. [דהא דכתיב כגון אחותו מאביו שלא מאמו לא מכח קורבא, דאחותו מן האב ומן האם לא כתיבא אתיא אלא כל חדא וחדא בשביל קורבת עצמה ניתסרה לו אי ילפינן חד מחבריה הוי עונש מן הדין]. מי שמחלל[ת] אביה, כגון (בתו מאנוסתו) [בת כהן] התם לא בועלה כמותה אבל מי שאביה מחללה כגון (בת כהן) [בתו מאנוסתו] אביה בשריפה כמותה. רבא אמ' בשלמא, רבא לתרוצי קושיין דאי מה בת כהן אתא, אדינא דמאן תוקמיה אדינא דפנויה ישראלית, בתמי', וניפטר הא לא יכול להיות דהוא יפטר והיא תשרף, והא השוה אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, וכ"ש איש לאשה.
<h2>דף עו:</h2>
האוהב אשתו כגו[פו], דיותר מגופו לא מצי לאוהבה דעור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו [איוב ב'], אבל מצי לכבדה יותר מגופו בבגדים נאים. שהברזל ממית בכל שהו, פרש"י כגון שתוחב לו מחט בושט או בלב, וק' א"כ בקוץ נמי מימית, אלא משום דאמ' בפר' ר' אליעזר [שבת קל"ד ע"א] ברזל מרזף רזיף.
<h2>דף עז.</h2>
רב משרשיא, בן בנו של רב אחא היה. כפתו ומת ברעב פטור, נראה דהכי נמי הוה מצי לאתו'[יי] מילתי' דרבא סוף חמה לבא פטור, אלא חדא מתרתי נקט. כפתו לפני ארי פטור, דגרמא היא שרוב פעמים אין ארי אוכל אדם, אבל יתושין שקו'[ראין] גישפ"ש לא מרחמי על אדם לעולם. כפה עליו גיגית כו', לא דמי לסוף חמה לבא לסוף צינה לבא, דהתם ליכ' צינה וחמה כלל בשעתיה, אבל הכא חמה שהמיתו היה כבר, ולא דמי לכפותו בחמה ובצנה, דהתם כל הבל שהמי'[ת] היה כבר קודם שכפתו אבל היה מתחזק' מעט מעט ודמי לכפותו ברעב שהרעב הולך ומתחזק. ומדליק ליה שרגא, וה"ה אי עיילי אחר והוא מדליק ליה שרגא ולא הניחו לצאת הוא חייב והרא'[שון] פטור. התם בדלא אדליק שרגא, כלומ' ליכא להוכיח מיהא מילתא דר' זירא דלעיל גבי גיגית, דלא דמי לגיגית כלל לביתא דשישא שהבית גדול קצת ובלא שרגא לא מתחיל הבלא בשעתיה אלא לאחר מכן, אבל בגיגית מחייב ר' זירא בלא שרגא דהבלא מתחיל מיד, אבל לרבא איכא לדמוי דכפנא לא מתחיל בשעתי' אלא לאח' זמן, והכי נמי סבירא ליה לרבא בגיגית ומעזיבה.
<h2>דף עז:</h2>
דחפו לבור כו' וזרק בו חץ כו', הא דלא בעי בהני ג' הא תו למה לי כדלקמן [ע"ח ע"א] גבי את הטריפה, י"ל דהני ג' צריכי והולכות בזו אף זו, דזרק בו חץ (רחק) [קרוב] הוא להרוג יותר מן דחפו לבור דבלאו סולם נמי יכול לטפס ולסמוך עצמו, אבל פעמים שהחץ עובר דרך [התריס] והורג, וזרק וסימנ' בידו מוכן הוא להרוג יותר מכולם כי שמא אגב טירדיה ישכ'[ח] הסימן ואפילו הכי פטור. סתם משחקין בכדור כמה דאזלא, פי' כמה שיכול זורק הכדור למיעל ולמיקרב כדי להשליכו בכח כדי שתחזור לאחוריה הרבה, וכשחוק שהתינוקות משחקין להשליך אל הכותל ואותו שמשלי' קורא לחבירו לקבלה ובטרם שיקבלה הקרוי כל אחד רץ אל... ובההיא חזרה שחוזרת מן הכותל לאחוריה מיקטלא או אותו שמקבלה או אחר. פירש"י וי"מ דהאי פטור וחייב למיתה קאי, והאי לישנ' ק' לישבו דאי קאי גברא תוך ד' אמות וקבל עליו התרא' אמאי פטור הא ודאי מתכון הוא, ע"כ.
<h2>דף עח.</h2>
הכל מודים, לפרושי פלוגתא דר' יהודה ורבנן אתא, דלא תימא כיון דאמר ר' יהודה בן בתירא כל דהוא נפש א"כ לדבריו ההורג הטריפה חייב דהאיכא נפש כל דהו, ולרבנן דבעו כולי נפש א"כ ההורג גוסס בידי שמים יהא פטור דלא חשיב כולי נפש, משום הכי איצטריך מילתיה דרבא. גוסס בידי אדם, וק' אותו שעשאו גוסס אמאי פטור והא רוב גוססים למיתה אזלינן ובדיני נפשות ניזל בתר הרוב, ע"כ. בפני ב"ד חייב, כגון שראוהו ביום שדנין על פי ראייתם, דאי ראוהו [בלילה] בעי עדות, ויפטר דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה. עידי טריפה שהוזמ', פי' עדים (שהעיד) טריפה שהעידו באח' שהרג הנפש, (ונ') [וקשה] דא"כ הרוצח אינו נהרג בעדותן שאי אתה יכול להזימה וא"כ ה"ה דמצי למשכח פלוגתייהו ברוצח עצמו שהעידו בו עידי טריפה, ע"כ, ולא דמי להא דאמ' רבא לעיל טריפה שלא בפני ב"ד פטור, דהתם מיירי (בשלם) [בטריפה] הרוצח התם פטור הרוצח לפי שהעדות אין יכול להזימה והכא כשהעדים טריפה מוזמין נהרגין דעד זומם חדוש הוא כדפי' הקונט'. לפי שאינן בזוממי זוממין, פי' העדי טריפה קרוי זוממי[ן] והכת המזים עידי טריפ' קרוי זוממי [זוממין], והקש' רש"י הוה ליה לומ' מוזמין דהעדים טריפה הם מוזמין, ותיר' דזוממין ומוזמין הכל חד כדאש' [לקמן פ"ט ע"א] גבי זוממי בת כהן.
<h2>דף עח:</h2>
מקושש בר קטל' הוא, פרש"י דכת' [שמות ל"א] מחלליה מות יומת, וק' והא האי מעשה דמקושש בשניה הואי שנצטוו במרה, כדפר' בפיר' חומש גבי פרש' מקושש, להודיעך גנותו של ישר' שלא שמרו אלא שבת ראשו'[נה] בלבד וזה בא (עושה) [בשניה] וחללה, ומחלליה מות יומת לא נאמרה עד יום הכיפורים של שנה (שנייה) [ראשונה] וא"כ הכי ידע משה הקרא דמחלליה, וצ"ל דודאי שבת שני' חילל אבל לא בא לפני משה לדון עד שנה שנייה. תרי אומדני, פי' קרא ולא ימות וק'[רא] דאם יקום והתהלך בחוץ ונקה המכה [שם כ"א], אתי (לחבושה) [לאומד שני] דר' נחמיה. ולרבנן תרי אומדני למה לי, לכתו' ולא ימות לאמדוה[ו] (יהיה) [למיתה וחיה], ונקה המכה לחבושה, ולא ליכתו' אם יקום והתהלך בחוץ, ולר' נחמיה דאית ליה אמדוהו למיתה [והיקל ממה שהיה] ומת פטור, צרי' ונקה המכה עם אם יקום והתהלך בחוץ לכך, אי אמדוהו לחיים ומת, וקש' מנא להו לרבנן דהאי ונקה מלמד שחובש' אותו ואימ' דאיצט' לגופיה להיכא דאמדוהו לחיים ומת, דפטור, ע"כ.
נתכוין להרוג הבהמה ונתכון להרוג הנכרי נתכון לנפלים, כלהו לא זו אף זו קתני, דנכרי אין מותר להרוג כבהמה, ונפלים הם חשובים מנכרי שהם זרע כשר, אפיל' יצאו לאויר העולם לא מיקטל כל זמן [שלא] שה'[ו] ל' יום.
<h2>דף עט.</h2>
דאיכ' ט' ישר' וגוי אחד בינייהו, ולר' שמעון לא צריך קרא להכי דפשיטא לן דפטור דהא אינו חייב עד שיאמר לפלוני אני מתכון, מיהו לר' שמעון [ד]לית ליה [הך דרשא], כל קבוע כמחצה על מחצה דמי לא ידענא מנא ליה.
<h2>דף עט:</h2>
בשור לא נגמר דינו, כאן התיר ר"ת דרוסת הזאב ברוב, וכן [רוב] עופות (סריסים) [דורסים] אווזים ותרנגולים [ו]מותרי'. אין גומרים דינו של שור אלא בפניו הילכ' כולם פטורים, הוה מצי לאקשויי מאי האי דקאמ' כולם פטורים, בהנאה כולהו אסירי, דהא כולם נגמר דינם חוץ מאח'[ד], וכיון דאין נסקלין דהא קתני פטורין וגם מכניסין לכיפה לית ליה א"כ מה יעשה, אלא דעדיפי מיניה מקשי.
<h2>דף פ.</h2>
א"ה היינו דתני עלה, כלומ' בשלמ' כמ' שאפרשנה אתיא שפיר מילתא דר' יוסי אלא כדפריש' לה אינהו קשיא, ומיהו איכ' אי הכי טובא בתלמודא דליכא לומ' בהו בשלמ', וחד איכא בריש פרקין [ע"ה ע"ב] אי הכי נאמ' כאן זמה השתא אינהו לא כתיבי וזמה דידהו לא כתיבי. שנים שהיו עומדים כו', ור' יהודה ה(י)א דאמ' כונסין [לכיפה] לאו עלה (לכיפה והא) [קאי דהא] לכולי עלמא פשיט' ואחזקת דאבא חלפתא לא זרק החץ [לא מחייבינן לאידך], והיכי ס"ד דר' יהודה כונסין לכיפה קאמ', אלא קאי אאחרון דמתניתין דהיינו ושור שנגמר דינו כו'.
<h2>דף פ:</h2>
תיפוק ליה דרובא נסקלין, משמ' דהכי פי' אפי' סקילה חמורה ידונו בסקי' משום דרובא נינהו, ולא היא (דלאו סקילה) אע"ג דרובא נינהו ליתנהו בסקילה כי היכי דחזינן בנסקלין בנשרפין אע"ג דרובא (בסקילה) [בשריפה] ידונו בסקילה, ע"כ. התם רבנן דקאמ' ליה כו', אבל ר' שמעון שהתחי' הדבר לא מצי למיתני אלא הנסקלין בנשרפין.
<h2>דף פא.</h2>
נדון בזיקה הבאה עליו, נרא' דלאו מילת' פסיק' הוא דהא חמותו ונעשית (אם) [אשת אב] איסור מוסיף הוא, ע"כ. לידון נמי באיסורא דאשת איש, לענין קרבן קא פריך להתחייב ב' חטאות בשוג', ע"כ.
<h2>דף פא:</h2>
במלקיות של כריתות, אבל במלקיות של חייבי מיתות ב"ד כגון שלא התרו בו [אלא] למלקות לא מצי לאוקומי, דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו. קסבר עבירות מחזקות, פי' אם עבר ג' עבירות אעפ"י שלא לקה אלא התר'[ו] [בו] מג' עבירות, ואע"פ שלא קבלם עליו [אלא] בשתיק' או בהרכנה, כיון שעבר ג' עבירות מוחזק רשע הוא וכונסין אותו כך סבר התנא [קמא], ומר סבר אפילו [ל]רשב"ג לא איתחזק רשע עד שילקה ג' פעמים וכיון שלקה ג' פעמ' כונסין אותו לכיפה ברביעי, והקש' דבשלישית מצי למיכנסיה שפיר אלא דבתרי דיני לא חייבינן ליה, אלמא תנא (דמתניתין) [דמתניתא כ]רשב"ג סברי דפחות מג' זימני לא הויא חזקה אי למ"ד בעבירות אי למ'["ד] במלקיות.
ההורג נפשות שלא בעדי', אפילו פעם אחת, ולא בענן דאיתחזק בג' רציחות כשאר מיתות ב"ד, כי האי גונא שלא בעדים אין מכניסין לכיפה עד שיוחזק בג' מיתות ב"ד. קוסו, כמ'[ו] קוסמו, הנותן לב לקסום.
<h2>דף פב.</h2>
כתוב על גולגלתו, כך נכתב בידי שמים. נשג"ז, זונה א"כ [—אם כהן] הוא, דהא ישראל לא מוזהר על זנות, דאי משום לאו דלא יהיה קדש [דברים כ"ד], משום שפחה הוא. הלך שבטו של שמעון, דבתר האי קרא [במדבר כ"ה] דויאמר משה הרגו איש את אנשיו וכתו' והנה איש ישר' בא, והיינו דקאמ' הלך שבטו כו'. בת מלך היא, כדכ' [שם] כזבי בת צור ראש אומות במדין הוא, כי (כזבי) [צור] היה אחד ממלכי מדין דכת' [שם ל"א] את [אוי ואת] רקם ואת צור ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מדין. אלא לגדול שבהן, דהיינו משה רבינו. נתעלמה ממנו הלכה, מפני הבהלה והבשת. געו כולם בבכיה, מפני בשתו של משה. ראה מעשה, שנזקק. והזכיר הלכה, שלמדו משה הבועל ארמאי' כו'. הלך אצל משה ואמ' לו, פנחס. אחי אבי אבא, דהיינו משה. לא כך לימדתנו הבועל ארמאית כו', א"ל, משה לפנחס. קריינא דאיגרתא כו', כלומ' אתה שקראת כך תיהוי שליח לקנאות בו. ושמואל אמ', לא שאל רשות משה, וא"ת היכי הורה הוראה לפני משה, והיינו דכת' וירא ראה שאין חכמ' ותבונה. מתוך העדה, אילו סנהדרין שהי' דנין והוא יושב [ביניהם] כדכת' [שם ל"ה] ושפטו העדה. ויקח רומח בידו, מדלא כת' ויקח רומח לחוד וכת' בידו משמע ששלף החרב מקתו, והצניעו מקתו מפני שהיו כולן יושבין ודנין ואין נכנסין בכלי זיין בבית המדרש לפיכך צריך להביא החרב מבחוץ, ואם היה החרב נראה מבחוץ כשרדף אחרי זמרי שבט שמעון שהיו מבחוץ היו הורגים את פנחס.
<h2>דף פב:</h2>
אמרו פרושין התירו להם, כלומ' פנחס היה אומ' ומראה לשבט שמעון כאלו רוצה לישכב עמה כמו זמרי, שלא יבינו שבא להורגו והיו הורגים אותו, ואמרו שבט שמעון זה לזה פרושין התירו בדבר. לדוחפו, מפני שהטיח דברי' כלפי מעלה. מלך אלקום, פי' אֵל קום, כלומ' הקים עמו לעזרו וזה לא ידע. בין קני לאורבני, שהוא מקום יחוד לזנות מאי עבדא התם. בהדי קלפי דקני, בין אותם קנים. שולנאי, הוציאה קלס ודבה על אמ'[ה] שקראו אותה זונה בת זונה.
כהן ששמש בטומאה, במזיד ולא ראוהו אחיו הכהנים או ראוהו ולא פצעו מוחו. ואי ס"ד מחוייב לישבקיה, הא פשיטא ליה לרב ששת דבחייבי מיתות ב"ד שציו' המקום להמיתן בידי אדם אע"פ שהן בהכרת לא אמרינן להו לישבקוה ויקטלו' בידי שמים אלא קטלינן ליה בידי אדם כיון שהתרו בהן, אבל בהא מיתה דכהן ששימש בטומאה דפוצעין מוחו (בגרזן) [בגזרין] שאינה כתובה בתורה אלא גמרא גמירי לה, הכי סבירא ליה לרב ששת שלא נצטוית זה [ה]מיתה אלא היכא שעובד בטומאה בפני אחיו הכהנים דאיכא חילול השם הלכה למשה מסיני לפצע מוחו כיון שאין בן פרעון אחר דהא אינו חייב בידי שמים, אבל היכא דעבד בטומאה בינו לבין עצמו דליכ' חילול השם אפילו [אם חייב] מיתה בידי שמים לא היו פוצעין מוחו. אלא לישבקוה (וליקטלוה) [דליקטול], מידי דהוה (אור) [אזר] ששימש, והשיב לו רב הונא אלא מאי אינו מחוייב כו' מי איכא מידי כו', (מאי) [דאינו] מחוייב מיתה בידי שמים היא אפילו בינו לבין עצמו מדקטלי ליה אחיו כשראוהו אותו, והשיב רב ששת ולא, וכי לא מצינו שב"ד ממיתין מיתה כזו שהן הלכה למשה מסיני אפי' במקום שאין בו מיתה בידי שמים ומשום הכי כונסין אותו לכיפה, אבל אם (לא) היה מחוייב מיתה בידי שמים לא היו כונסין אותו לכיפ', ומתיב רב ששת והא הגונב את הקסוה, ובכולהו מיתות דמייתי שהן הלכה למשה מסיני דומיא דפוצעין מוחו בגזרין, וכן כל הסוגי', ורב ששת מייתי ראייה למילתיה ורב הונא סותר הראיה, וסוף דבר איתותב רב ששת. ורמיזא היכא, כלומר הא מילת' דאיתיה דגונב את הקסוה שהו' בין בכהנים בין בלוים בין בישר' הוא. והמקבל, אבל המוליך לא חשיב משום דעבודה שאפשר לבטלה היא כגון ששוחט הבהמה על הכבש סמוך לקרנו' המזבח.
<h2>דף פג.</h2>
ואילו שבמיתה, כללא דמיל' (כל) מית' שהיא בידי שמים כת' [ויקרא כ"ב] ומתו בו כי יחללוהו או כמו בשתויי יין דכת' ביה [שם י'] ולא תמותו, הא אם תשתו תמותו, דמשמ' בידי (אדם) [שמים], ולא כת' בשום [אחד] מיתה אלא בזר הקרב יומת, ומשום הכי איפלוג ביה ר' עקיבא במתנית'[ין] ואמ' חנק, ורבנן דאמרי בידי שמים טעמייהו לקמן. וזר ששימש, בעבודה והכי נמי כל דאתי מזרות כגון טמא ששמש ומחוס' בגדים ושלא רחץ ידים ורגלים בעבוד' תמה מיירי, אבל שתויי יין ופרו'[עי] ראש דלא ילפי מזרות צ"ל דחייבי מית' אפי' בעבודה שיש אחריה עבודה. ומחוס' כפורים, וק' ולימא מחוסרי כפורים וכ"ש טבול יום וטמא שיהא במי'[תה], ואי חשבת מחוסר כפור חמור מטבול יום משום דצריך כפרה לטהרתו לימ' טבול יום ששימש במיתה וכ"ש מחוסרי כפורי וטמא, ע"כ. מניין לכהן טמא שאכל תרומה (בטומאה) [טהורה], וק' היכי משכחת לה והא קודם אכילה נטמאה בנגיעה, וי"ל כגון שתחב לו חבירו בתוך פיו.
<h2>דף פג:</h2>
וטבול יום ששימש מנא לן, וקש' ניפוק מדכתי' גבי טבול יום [ויקרא כ"ב] ובא השמ' וטהר, מכלל דעד השתא לא טיהר, כדייק לקמן במחוסרי (בגדים) [כפרה], ותירץ ר' חיים כהן דמצי אמרינן מאי וטהר טהר יומא כדאמרינן בברכות [ב' ע"א], אבל וטהר[ה] ליכא למדרש הכי.
<h2>דף פד.</h2>
וכל הבא מכלל אין דנין אותו (בכלל ופרט) [בגזרה שוה], ולא דמי להנך דלעיל לטמא ששימש וטבול יום דילפי' מג"ש, דכל הנך כתי' בהם חילול בגופם אבל הכא לא כתי' בגופיה חילול אלא דאתא מכלל אחר.
<h2>דף פד:</h2>
איש דבר מצות אין קטן לא, הכי נמי מצי למתני אשה לא, דהא [ד]השוה אשה לאיש, ה"מ היכא (דלא) [ד]כתי' בלשו' זכר, אבל היכא דכת' (ל)איש לא הוי אשה בכלל. תניהו לעניין נפש אדם, דהאי כמאן דכת' מכה [נפש אדם] יומת, ומדלא כתי' קרא בהדי[א] נפש גבי אדם אלא באם אינו עניין ש"מ דלאו נפש ממש קאמ' אלא חבורה, וש"מ עושה חבורה באביו חייב.
<h2>דף פה.</h2>
הא בבנו הא באחר, ורוצה ללמוד אזהר' למכה אביו, דלא יוסיף לא משמ' ליה שפיר כיון דאינו מצוה להכותו, משמ' בסמוך דאפילו באביו היוצא נפקא לן אזהרה לבנו דחייב דהא מוקי ליה רב חסדא במסרבין לצאת, ואע"ג דאין מזהירין מן הדין, ה"מ להלקותו.
<h2>דף פה:</h2>
שיכול הואיל וחייב במכה, תימ' דהוה מצי למימר הואיל וכת' בעמך כדאמ' לעיל במקויי' [שבעמך]. ומה מכה, וק' ליפרוך מה למכה שכן בחנק תאמ' במקלל שהן בסקילה, וע"ק למסקנא דמקלל חייב לאחר מיתה נילף מכה מק"ו מיניה דשלא עשה (כעמך) [שלא בעמך] כבעמך, והאי תנא משמ' דלא סבירא ליה הכי מדס"ד למעבד ק"ו ממכה.
<h2>דף פו.</h2>
יצא עבד שאין לו אחו', פרש"י אין לו אחוה אפילו עם אחיו בני אביו, ול"נ דא"כ גר [ו]משוחרר [נמי], וגר לא אמעוט מבני ישר'. אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, וק' לישתוק מן המיעוטין וממילא איתרבו.
<h2>דף פו:</h2>
ואי אי(נ)הו, הגנב כי (לא) באו עידי (מכירה) [גניבה] ולא הוזמו, אינהו היכי לקי כי הוזמו. ור' יוחנן סבר גניבה אתחלתא דמכירה, פי' ולחזק'[יה] אי לאו דגניבה דבר שלם לא מיקטלו עליה דסבר כר' עקיבא וק' הלא לחזקיה אין נהרג' ונר' דקאי למכירה וה"ק אי לאו דגניבה דבר שלם לא מיקטליה על המכירה.
זקן ממר' על פי [ב"ד], דכת' [דברים י"ז] והאיש אשר יעשה בזדון, (את הנביא ההוא), כולה פרשה בזקן ממרא שמורה ובני עירו חולקין עליו הולכין לב"ד שבירושלים ואם המרה עליהן ואינו חוזר ממה שהורה תחילה ממיתין אותו כדכת' והאיש אשה יעשה [בזדון]. במסכת סוטה [כ"ב ע"ב], ולא נתן לכם לב לדעת [דברים כ"ט] דלא קאי איניש אדעתי' דרביה עד מ'.
<h2>דף פז.</h2>
מלמד שהמקום גורם, שכל (מקום) [זמן] שהסנהדרין בלישכת הגזית הוא נדון יצא ממקומו אין נדון. שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, אפילו אין בזדונן כרת, וטעמ' לקמן דבענן תורה ויורוך, דעל דבר המפורש לא קטלינן ליה, דזיל קרי ביה רב הוא, ועל דבר שכולו מדברי סופרים נמי לא, בעינן תורה. על זדונו כרת ושגגתו חטאת, דאמ' בת"כ מה ע"ז מיוחדת שחייב על זדונו כרת ושגגתו חטאת. תרגומ', פרישנא. לי(ה) אליבא דר' מאיר, דאמ' אין חייב אלא על דבר שחייב על זדונו כרת, דליהוו (כל) [כי] הנך. דם נדה ודם לידה כולו זדונו כרת ושגגת' חטאת. א"ל רבא לרב פפא, תלמידו, פוק תרגמא לו. וריש לקיש אמ' עשירי כאחד עשר, וק' לרי"ץ וריש לקיש אי אימ' זקן ממר' כר' יוחנן אמאי מיחייב הרי מחמיר הוא ואין כאן שזדונו כרת, וי"ל דמשכח' לה אי נגעה בככר של תרומה וקדש בו האשה דאי טמא הוא אין בו שוה פרוט' דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודש', ואי טהור ויש בו שוה פרוטה דחזי לאכל מקודש'.
<h2>דף פז:</h2>
בתו מאנוסתו, איכא כרת, דבכל העריות כת' [ויקרא י"ח] ונכרתו הנפשות העושות. זבה גדולה ג' ימים סופרת ז' נקיים, זבה קטנה שראתה יום אחד סופרת אחד לאחד שומרת יום כנגד יום, והתם [נדה ע"ב ע"ב] מרבינן אחד עשר יום רצופים בין נדה לנדה מקרא [ויקרא ט"ו] אשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים ימים על נדתה, סמוך לנדתה, מופלג יום אחד מנדת', ואחר כך ראתה ג' ימים רצופין, מניין לרבות שיני מנדתה ושלישי ורביעי עד עשירי אמרת מה מצינו ברביעי שראוי לזיבה וראוי לספירה אף אבי'[א] עשירי ומרבה שטמ' ארבה אף אחד עשר ת"ל בלא עת נדתה, והשתא כל י"א יום ימי זיבה הן וסופרת אחד [לאחד] וז' לג', אלא שהלכה למשה מסיני די"א יום לא בעי שימור אלא טובלת לערב ומשמשת.
<h2>דף פח.</h2>
ר' מאיר אומ' נותן דמיו וחכמים אומ' לא אמ' כלום, פי' ה"ק ובא גזבר ומשכנו ואם אדם אחד קדש אשה ממנו לר' מאיר מקודשת אם היה מזיד, דאמ' [קידושין נ"ב ע"ב] המקדש בהקדש במזיד קדש בשוגג לא קדש, ואם בא אדם אחר וקדשה לר' מאיר אין צריך גט מן השיני ולחכמים צריך גט מן השיני, א"כ לר' מאיר ליכא כרת, (ור') [וק'] דאמ' לעיל [פ"ז ע"א] דאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת, לכך פי' הקו'[ונטרס] פי' שיני אי נמי כו', ולכולי האי שמעת' משמ' דאיכ' כרת באשת איש משום דכת' בסוף כל העריות [ויקרא י"ח] ונכרתו וגו' שלא (ש)התרו בו.
<h2>דף פח:</h2>
אם שמעו, פי' שמעו הדין או ההוראה מרבותם. ואליב' דר' יהודה, פי' שיני פי' הק'[ונטרס] י"מ דר' יהודה אמ' צריך לדבק, פי' דאמרינן בהקומץ רבה [ל"ד ע"ב] הד' פרשיות של תפילין של יד צריכין לכתוב בחד קלף ואם כתבם כל חד וחד באפי עצמו צריך לדבקם יחד, גלומיר בל"ע.
<h2>דף פט.</h2>
והיה האיש אשר לא ישמע, פי' שאינו שומע ואינו חוש' לדברי הנביא. קרי ביה לא יְשַמַע, משמיע, שכובש נבואתו ואינו משמיע לאחרים. וקרי ביה לא יִשְמַ', הוא אל דברי עצמו. ופריך מאי הוה [ליה] לצדקיה למעבד והא רוח נבות אטעיתיה, שהיה נבות כבר מת ואמר לו הק'[דוש ברוך הוא] צא ממחיצתך ופתה אותו שילך להלחם כדכ' [מ"א כ"ב] ויצא הרו'[ח], והינו רוח נבות, ומשני הוה לו לצדקיה למידק כר' יצחק. עובדיה אמ' [עובדיה א'] זדון לבך השיאך וירמיה אמ' [ירמיה מ"ט] תפלצתך, לש' שטו'[ת], אלא אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. אתא איהו בשוק התחתון, הוא בן עזור ואמ' בשם יי' [שם כ"ח] כה אמר יי' שברתי את עול מלך בבל, ולא אמר יי' אלא הוא יליף מק"ו.
<h2>דף צ.</h2>
אבל קיום מקצת ובטול מקצת דשאר מצות דברי הכל פטור, פי' הקו'[נטרס] לא אעיקר דברי תורה קאי, פי' כן לפי דכיון דרבנן פליג אף בשאר מצות ואמ' בסקילה היאך מתיישב מקרא זה [דברים י"ח] דאך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי, דמשמ' דמחיי' חנק, אמנם קרא דמהתם דאיירי בסקיל' מיירי בעוקר, והא קרא מיירי בדברים בעלמא כדכת' לדבר.
<h2>דף צב:</h2>
ולילף ממתים שהחיה יחזקאל. פי' שיני דחזינן דטפחו לאותו רשע העצמות על פיו.
<h2>דף צד.</h2>
כי מטו לשוש, פי' כי באו לאותו מקו' אמ' זה כמו ארצינו. עלמון, מקום. כעלמון, כמו ירושלים שנקרא כן. כי באו למקום שוש תרי אמרו, זה שוה בי תרי מארצי'[נו]. לר' יוחנן כבודו קרי בגדים ותחת הוי תחת בגדיו, לר' אלעזר תחת הוי [ב]מקום וכבודו הוי גופו כלומ' במקום גופו היה יקוד אש, ולר' שמואל בר נחמני תחת כבודו נשרפת אית ליה תחת ממש וכבודו משמע ליה גופו ותחת גופו היא הנשמה וגופו קיים.
<h2>דף צד:</h2>
לקמ', דשמעיה לנביא, פי' סנחריב שמע. מאי האי דכת' [מ"ב י"ח] ועתה המבלעדי יי', פי' כן אמ' סנחריב לי צוני לבא על ירושלם להחריבה. יען מאס את מי השילוח [ישעיה ח'], פי' שבנא וסיעתו מאסו בחזקיה לפי שלא אכל לסעודתו אלא ליטרא ירק ועוסק בתורה, ואמרו אין ראוי למלוכה כי אם רצין ופקח בן רמליהו דהוה סעודתיהו מ' סאין, והינו משוש כלומ' שמחת רצין, לכן אמ' הק'[דוש ברוך הוא] לפי שבחרו באוכלים אני מעלה עליכם את מי הנהר העצומים וגומ', הינו סנחריב שיחריב אותו. ובעי מאי טעמא איענש, סנחריב, ומשני הנביא אמ' לו שיבא על י' שבטים. עשר מסעות נסע, סנחריב.
<h2>דף צה.</h2>
קמטיה, פי' ישבי הכריע דוד והשליכו תחת סדיא, כר וכסת. בארבע גריוי דמיא, בד' סאים של מים. אבישי אחי דוד, לערפה אימי', דישבי בנוב. פילכא, פודיל"א בלע"ז, ודעתה להרוג אבישי והוא הרגה בפלך. פתקיה, לשון זריקה. והשליכו למעלה, פי' ישבי השליך דוד למעלה. ודץ ליה נסכיה אמ' ניפול עליה, דעתיה היה שיפול דוד עליו להרגו. קירא ניזבין, שעוה נזבין. א"ל זיל אישתכח לערפה אמיה, פי' כך אמ' אבישי לישבי תישתכח ערפה אמך מתה.
<h2>דף צה:</h2>
ויזרח לו השמש, משמ' השמש שהיה לו כבר, ולא גרסי' והכת', דלא פרי'[ך] מידי. ומשני התם נמי אשתייר אביתר, כלומר הא תשתייר יואש משום אביתר. עברו (בפחד) [בשחי], פי' (שעו) [שטו] במים. דהמניין שכת' הכא קפ"ה, כמוהו מני לעיל בחיל שהביא סנחריב על בני דוד מ"[ה] אלף כו'. במה הכם, המלאך לסנחריב. היד הגדולה, יד הגדולה לא נאמ' אלא היד. וריויה די רביעאה דמיא לבר א'הה [דניאל ג'], כת' גבי חנניה מישאל ועזריה, אלמ' דנבוכד נצר חזה גברי[אל] והכירו בכבשן שראהו כבר.
<h2>דף צו.</h2>
צדיק אתה יי', כך אמ' ירמיה להק'[דוש ברוך הוא]. מדוע רשעים, הינו נבוכד נצר, צלחה. שתי שעות, אותו היום לא היה אלא ב' שעות. נבוכד נצר ספרא דבלאדן היה, פי' נבוכד נצר היה סופר של בלאדן וכעס על שכתבו שלום להזכירו כולם חזקיה קודם אלהה רבה ורץ נבוכד נצר אחר השליח להחזירו.
<h2>דף צו:</h2>
כסי ולא אידמי, שחט בהמו' אחרות לנסות ולא דמו זה לזה.
<h2>דף צז.</h2>
בית ראשון קיומו ת"י דכת' [שמות כ"ט] ושכנתי בתוך בני ישר', בית שני ת"ך דכת' תוך (וכן) [ובין] בית ראשון לשיני היה ע' שנים של גלות בבל, וקע"ב אחר חורבן בית שיני נשלם ב' אלפים מיום הנפש אשר עשו בחרן [בראשית י"ב] שהתחיל התורה, והינו סוף ד' אלפים מבריאת העולם, ואז נתלה ישו והיינו דאמרי עולם לאחר חורבן קע"ב ישו נצלב, והבית המקדש הבנו' למעלה יתקיים כפי השתים ההן ח' מאות ול' שנה.
<h2>דף צז:</h2>
משמנים וחמשה יובלים, כל יובל נ' שנים, היינו פ' יובלים הוי מ' פעמים ק', הן ד' אלפים. עד עידן, שדורשין פסוק זה אחר קץ של מצרים, שהיו אומר' עידנין היינו ב' פעמי' ד' מאות ועידן חד ד' מאות הינו י"ב מאות. בדמעות שליש, היינו ג' פעמים ד' מאות כפי ד' מאות של מצרים, וג' פעמים שבעים כע' של גלות בבל.
<h2>דף צט.</h2>
לקמ' ר' אומ' שלש מאות וששים וחמשה, וי"מ שסה אלפים, פי' שס"ה פעמים אלפים יתקיים ימות המשיח.
